כלים

אלחוף (מושג המופיע בספר המיתולוגי "מובי דיק")  איננו ההיפך מחוף, וגם לא מקום מוגדר אחר, זהו מרחב ביניים, איזור דמדומים, לא ממש בים וגם לא על יבשה מוצקה, לא כאן ולא כאן, מצב של השתהות, ויותר מכך ציפייה לשינוי במצב הקיים. בלהה אהרוני מתגוררת ויוצרת במכמורת במרחק הליכה מן הים. כוחות הטבע הפועלים עליו ומחזוריות החיים של הים הם חלק בלתי נפרד מחייה ומיצירתה. מאז שהיא זוכרת את עצמה היתה קשובה לים ונמשכה להיות איתו בדיאלוג כזה או אחר. משוויתרה על חלומה להיות "יורדת-ים"  החלה לפסל, ומן ההתחלה נכנסו לתוך יצירתה מושגים כמו  ציפה או שווי משקל, כשפסליה עוד דיברו בשפה מופשטת

האוצרת, ענת גטניו: "המיצב 'אלחוף' , שנוצר במיוחד לחלל הגלריה, ממשיך מיצבים קודמים שדימוי המגדלור היה מרכזי בהם ( "שולחן עבודה" בגלריה על הצוק בנתניה ב- 2007, ו"שפל"  במתחם התחנה בת"א ב-2010). מגדלור גדול המנופץ לשני חלקים מוטל על הרצפה, בלתי שמיש, מפורק, מנוטרל, חלקיו פזורים על גבי הקיר, אך מנסה "להמשיך לחיות" באמצעות מערך של אורות קטנים ה"נולדים" ומשתכפלים מן האור המרכזי שנדם. האורות המגיחים מן הרצפה, בצורות המזכירות פריסקופ, מכילים בתוכם פעולה של איתות.

אורות מהבהבים אדומים שימשו כבר בעבר את האמנית כדימוי של אזהרה, סימון של סכנה, או ייצוג לפעימות גופניות פנימיות. המגדלור כדימוי איקוני של סימון דרך, והאור כדימוי מטאפורי לכיוון ערכי או רוחני, ודימויים נוספים הלקוחים כולם מן הרפרטואר הימי,  חוזרים בוריאציות שונות בתוך מכלול יצירתה כשהם מהווים  עבור האמנית מרחב מטאפורי לדיון על מערך האיזונים האנושי, על שאלות של מצפון ומידה, ועל סימון דרך במובן הקיומי ביותר בהקשר המקומי הפוליטי.

הדמות האנושית החלה להופיע ביצירתה בשנות התשעים, כדמות גברית ניצבת, רפויה ופסיבית, הנושאת בתוכה אור פועם, מעין סמן גופני או ערכי, "קוצב לב". במיצב זה, דמות גבר המתבוננת על מערך האורות המהבהבים שעל גבי הרצפה, היא דמות טראגית, שחורה ומפויחת. או כדברי האמנית: "הוא חיכה זמן רב כל כך עד שהתפחם....ההבהוב  שרף אותו".

במיצב כלולים שני פסלים של ילדים, כשסימני סכנה מופיעים במרחב שלהם מבלי שיהיו מודעים לכך. פסל  מצמרר של ילד המגולף מגומי  שחור, צועד בתמימות ללא מודעות למטען ה "טעון"  שהוא נושא על גבו. דמויות הילדים מעצימות את תחושת הנידונות לאובדן המצפן האנושי".

בלהה אהרוני החלה את דרכה בשנות השבעים כשהיא מפלסת את דרכה הייחודית כאמנית, ואיננה משייכת עצמה לקבוצה או סגנון זה או אחר. כאמנית אוטודידקטית. למדה זמן קצר במכון אבני, אך עזבה והמשיכה לחקור את תחום הפיסול (במתכונת המסורתית של לימוד כשוליה)  מסתתי האבן בקרית שאול. מאוחר יותר  נסעה לקרארה שבצפון איטליה ללמוד את מלאכת הסיתות בשיש, לשם חזרה מספר פעמים. כבר מתחילת דרכה כפסלת, התנסתה בחומרי פיסול שונים ומגוונים, ובשנים האחרונות צמצמה אותם לעץ וגומי, כשהיא פועלת בעיקר במערכים שלמים של פיסול (מיצבים) בהם היא משתמשת בחומרים מגוונים ובטכניקה מעורבת.

'אלחוף'

בלהה אהרוני

מיצב

11.3.2011 – 9.4.2011

אוצרת: ענת גטניו

הגלריה במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה

רח' הגנים 21,  המושבה הגרמנית, חיפה      טל. 04/8562502

א' – ה' 10:00 – 18:00, ו' 10:00 -13:00, שבת  14:00-10:0