הוא הדגיש שיש עכשיו קונסנזוס בינלאומי על כך ש"פיתרון שתי המדינות" הוא הפיתרון היחיד. הניסוח היה ניטראלי, אך היה ברור שבאן מטיל כמעט את כל האשמה על ישראל. הפלסטינים חיים תחת כיבוש, וטבע האדם להגיב על כיבוש. כל מי שמותח ביקורת כלשהי על ישראל הוא, כמובן, אנטישמי מובהק, חוליה חדשה בשרשרת שהתחילה עם פרעה, מלך מצריים, לפני אלפי שנים.
אינני מותח ביקורת על באן, אלא על סגנונו העדין. אולי זהו הסגנון הדרום-הקוריאני. אילו הייתי במקומו (ישמרני האל!) הייתי בוודאי מנסח את הדברים בחריפות רבה יותר.
בניגוד למה שנראה, יש תמימות-דעים בין באן וביבי בכל הנוגע לעתיד. לפני מספר שבועות ניבא בנימין נתניהו ש"לנצח נחיה על החרב" – רמז לקריאה התנ"כית של אבנר בן-נר ליואב: "הלנצח תאכל חרב?" (תמיד אהבתי את אבנר, ואימצתי לעצמי את שמו.)
אך מה שטוב לפטריוט כמו נתניהו איננו טוב לשונא-יהודים כמו באן. אז שבאן ילך לעזאזל!
נתניהו לא אהב את קביעתו של באן ש"פיתרון שתי המדינות" הוא כעת בגדר קונסנזוס עולמי. כל העולם מלבד נתניהו ואנשיו. זה לא היה כך תמיד. ההיפך הוא הנכון.
תוכנית החלוקה הוצעה לראשונה על-ידי הוועדה המלכותית הבריטית שמונתה בעקבות המרד הערבי בשנת 1936 (שנקרא אצלנו "המאורעות"), מרד שבו נהרגו יהודים, ערבים ובריטים. בתוכנית זו נקבע שהיהודים יקימו את מדינתם רק ברצועה צרה לאורך הים, אבל זו הייתה הפעם הראשונה בעת החדשה שבה הוצע ליהודים להקים מדינה משלהם. התכנית גרמה לפילוג עמוק ביישוב, אך הכול נגמר כאשר פרצה מלחמת-העולם השנייה.
אחרי המלחמה ואחרי השואה החל חיפוש עולמי לפיתרון-קבע. העצרת הכללית של ארגון האו"ם החדש החליטה לחלק את הארץ לשתי מדינות, אחת יהודית ואחת ערבית. ההנהגה הציונית קיבלה רשמית את התכנית, אך בסתר-ליבה התכוונה להרחיב את שטח המדינה היהודית בהזדמנות הראשונה.
ההזדמנות באה במהרה. הערבים דחו את תוכנית החלוקה ופתחו במלחמה, שבמהלכה כבשנו הרבה שטחים נוספים וסיפחנו אותם למדינה החדשה.
כאשר הסתיימה המלחמה בראשית 1949, כך היה המצב: המדינה היהודית המורחבת שלטה ב-78% של שטח הארץ, ובכלל זה ירושלים המערבית; האמיר של עבר-הירדן סיפח לארצו את הגדה המערבית וירושלים המזרחית וכינה את עצמו "מלך ירדן"; ואילו מלך מצריים המשיך להחזיק ברצועת-עזה. פלסטין נעלמה מהמפה.
כאשר שוחררתי מצה"ל (שחרור מוקדם בגלל פציעתי) הייתי משוכנע שמצב זה יוביל לסכסוך נצחי. במהלך המלחמה עברתי בהרבה ערים וכפרים ערביים, שתושביהם ברחו או גורשו. השתכנעתי לגמרי שקיים עם פלסטיני (בניגוד לטענות ישראל והדעה הבינלאומית) ושלעולם לא יהיה שלום אם לא יאפשרו לעם הפלסטיני הזה להקים מדינה משלו.
לבשתי עדיין מדים כאשר התחלתי לחפש שותפים למאמץ להפיץ דעה זו. מצאתי שני ערבים צעירים: אדריכל מוסלמי ושייח' דרוזי.
שלושתנו נפגשנו מספר פעמים בדירתו של האדריכל בחיפה, אך לא קיבלנו הד ציבורי. ממשלת ישראל והציבור הישראלי העדיפו את המצב הקיים. קיום של עם פלסטיני הוכחש בלהט. ירדן הפכה למעשה לבעלת-ברית של ישראל – כפי שהייתה בסתר מלכתחילה.
אילו ערך מישהו בראשית שנות ה-50 סקר בינלאומי, מסופקני אם היה מוצא בעולם כולו מאה אנשים שתמכו ברצינות ברעיון של הקמת מדינה פלסטינית. מספר מדינות ערביות שילמו מס-שפתיים לחזון זה, אך איש לא התייחס אליו ברצינות.
השבועון שלי, "העולם הזה", ו"תנועת העולם-הזה כוח חדש" שהוקמה על-ידו, היו הגורמים היחידים בעולם כולו שניהלו מאבק למען רעיון זה. גולדה מאיר הכריזה כידוע ש"אין דבר כזה כמו עם פלסטיני". (פחות ידוע שהיא גם הכריזהו ש"אני מוכנה לעלות על הבריקאדות כדי לגרש את אורי אבנרי מהכנסת".)
הכחשה מוחלטת זו של זכויותיו – ושל עצם קיומו – של העם הפלסטיני התחזקה עוד יותר בעקבות מלחמת ששת-הימים ב-1967, כאשר ישראל השתלטה על שאר חלקי הארץ. כמעט כל הישראלים דגלו ב"אופציה הירדנית" – הרעיון שאם תוכרח ישראל להחזיר את הגדה המערבית, כולה או חלקה, אזי היא תחזיר אותה למלך חוסיין.
קונסנזוס זה התקבע מדויד בן-גוריון עד לוי אשכול, מיצחק רבין עד שמעון פרס. אחדות זו נבעה לא רק מההכחשה המסורתית של עצם קיום העם הפלסטיני, אלא גם מהמחשבה המטופשת שהמלך יוותר על ירושלים, שכן הבירה שלו הייתה עמאן. רק בור גמור יכול היה להעלות על דעתו שהמלך ההאשמי, צאצא ישיר של הנביא מוחמד, יכול למסור את ירושלים, העיר השלישית בקדושתה באסלאם, לידי כופרים.
תחילה תמכה גם המפלגה הקומוניסטית (רק"ח) ב"אופציה הירדנית", ואני התלוצצתי בכנסת שהיא, כנראה, המפלגה הקומוניסטית המלוכנית היחידה בעולם. אבל זה נגמר באחת ב-1969, כאשר ליאוניד ברז'נייב, שליט ברית-המועצות, שינה לפתע את טעמו וקיבל את הנוסחה "שתי מדינות לשני עמים". תוך דקות הצטרפה רק"ח לשינוי זה.
מובן שהליכוד לא היה מוכן לוותר אפילו לא על שעל מאדמת ארץ-ישראל, ולמעשה הליכוד עוד דגל ב"שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן". רק רמאי מדופלם כמו נתניהו יכול היה להכריז באוזני העולם שהוא מקבל את פיתרון שתי המדינות. איש מאנשי הליכוד לא התייחס לכך ברצינות.
לכן, כאשר הכריז באן קי-מון, הדיפלומט הבכיר בעולם, שיש קונסנזוס בינלאומי לגבי "פיתרון שתי המדינות", היה לי רגע של נחת. וגם של אופטימיות.
"אופטימי" הוא גם שמו של ספר הזיכרונות שלי, שהכרך השני שלו הופיע השבוע. (בינתיים רק בעברית).
כאשר הופיע הכרך הראשון, אמרו שהשם הזה הוא קצת מטורלל. עכשיו אומרים שהוא משוגע.
אופטימי? כיום? כאשר מחנה-השלום תקוע בייאוש עמוק? כאשר הפאשיזם תוצרת-בית מרים ראש? כאשר הממשלה מובילה בעוז לקראת התאבדות לאומית?
ניסיתי להסביר כבר בעבר מניין נובעת אופטימיות לא-סבירה זו: שורשים גנטיים, ניסיון חיים, העובדה שאנשים פסימיים אינם עושים דבר, ושרק אנשים אופטימיים מנסים להביא לשינוי.
אם לצטט את אנטוניו גרמשי, המנהיג והוגה-הדעות הסוציאליסטי האיטלקי: "פסימיות של השכל, אופטימיות של הרצון."
באן קי-מון אינו האנטישמי היחיד שנחשף בזמן האחרון. גם לוראן פאביוס, שר-החוץ הצרפתי, התגלה כאנטישמי.
איך זה? באחרונה הציג פאביוס רעיון חדש: לכנס (בפאריס, כמובן) ועידה בינלאומית למען שלום ישראלי-פלסטיני. הוא הכריז מראש שאם הרעיון לא יתקבל, תכיר צרפת רשמית במדינת פלסטין, וכך תגרום לשאר מדינות אירופה לנקוט צעד דומה.
זה מעורר שאלה בלשנית. בעגה הציונית, רק גוי יכול להיות אנטישמי. יהודי האומר את אותו הדבר לוקה ב"שנאה עצמית".
פאביוס שייך למשפחה יהודית שהתנצרה. לפי ההלכה, ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא. כלומר, הוא נשאר יהודי. יהודי שהמיר את דתו הוא יהודי חוטא. אם כן, האם לוראן פאביוס הוא גוי, כלומר אנטישמי, או שהוא יהודי חוטא, כלומר יהודי-שונא-עצמו? באילו מילים נבחר לקלל אותו?
הכותב הוא אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום