פני שטח בגובה רב בעלי תבליט שטוח נתפסים בדרך כלל כנופים עתיקים שנוצרו תחת תנאים טקטוניים מתונים יותר, והורמו טקטונית תוך שימור מאפייני פני השטח. במחקר הנוכחי, שפורסם בכתב העת Nature, בחנו החוקרים, ד"ר לירן גורן מהמחלקה למדעי הגיאולוגיה והסביבה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב וד״ר רונג יאנג ופרופסור שון ווילט מהמכון הגיאולוגי במוסד הטכנולוגי הפדרלי של שוויץ, את הגישה הזו של שינויי נוף בשוליים הדרומיים-מזרחיים של הרמה הטיבטית, מקום בו שלושה נהרות עצומים, הסלווין, המקונג והיאנגצה, יוצרים ערוצים בעומק של עד שלושה קילומטרים ופני שטח גבוהים בעלי תבליט שטוח בין הערוצים הנישאים לגובה של עד ארבעה קילומטרים מעל פני הים.
"תבליט מתאר הפרשים בטופוגרפיה באזור מסוים" אומרת ד"ר גורן "בדרך כלל, ברכסי הרים גבוהים המדרונות הם תלולים, והתבליט משמעותי, כך נוצרת המורפולוגיה האופיינית המרשימה שכולנו מדמיינים כשאנחנו חושבים לדוגמה על פסגות האלפים. במקומות מסוימים, לעומת זאת, ניתן למצוא בראשי ההרים פני שטח בעלי תבליט שטוח יחסית (עם שיפועים מתונים יותר מהצפוי). עובדה זו מפתיעה, משום שלנהרות הזורמים מאזורים גבוהים יש בדרך כלל שיפועים חדים, וכך גם למדרונות שמשתפלים אל הנהרות. לכן נשאלת השאלה מהם התנאים שגורמים ליצירת פני שטח בעלי תבליט שטוח באזורים גבוהים בניגוד לציפיות״.
עד כה האמינו שאלו הם שרידים של טופוגרפיה עתיקה, שטוחה יחסית, שנוצרה במהלך תקופה שקטה מבחינה טקטונית, והוגבהה באמצעות הרמה טקטונית. לפי התפיסה הזו, שטחים גבוהים בעלי תבליט שטוח, הנמצאים לאורך השוליים הדרומיים-מזרחיים של הרמה הטיבטית, משמרים, ברמה מסוימת, את הטופוגרפיה המקומית שהייתה קיימת לפני שהודו התנגשה באירואסיה ורכס ההימלאיה נוצר (כלומר, לפני יותר מ-50 מיליון שנים).
גורן ועמיתיה מראים שהתפיסה הזו אינה עולה בקנה אחד עם רשתות הניקוז של השוליים הדרומיים-מזרחיים של הרמה הטיבטית, ומציעים הסבר חלופי: פני השטח השטוחים נוצרים באופן מתמשך גם במהלך ההיסטוריה הגיאולוגית החדשה החדשה יותר ועד ימינו בגלל ארגון מחדש של רשתות ניקוז ושביית נחלים. תהליך זה משאיר נחלים מסויימים עם אזור ניקוז מצוצמם יחסית, מצב המקטין את יכולתם לשחוק את פני השטח ולאזן את ההרמה הטקטונית, ובכך יוצר שטחים גבוהים בעלי תבליט שטוח.