פרופ' משה צוקרמן דיבר בהרצאתו "עבר וגיוס העבר בתרבות הזיכרון הישראלית" על האופן שבו אנשים זוכרים את המאורעות בהתאם לצרכים האקטואליים, וכיצד התאימו את ייצוגי הזיכרון והסמלים של השואה לאחר קום מדינת ישראל על פי מחשבה קולקטיבית שעוצבה כמתחייב במציאות ההיא.
"בדרך כלל בני אדם זוכרים מה שהם צריכים ולא תמיד מה שהם חייבים", טען צוקרמן. לכן הם מאמצים סמלים ולאו דווקא את הסיפור מאחוריהם. פרופסור צוקרמן הסביר את התהליך המכוון את זיכרון השואה לסיפורים האישיים ולהטמעתו במחקר, ובקש להדגיש כי החברה הישראלית טרם השתחררה מטראומת השואה.
ד"ר רוני שטאובר המשיך באותו קו ובהרצאתו דיבר על התאמת זיכרון השואה לאידיאולוגיות שונות, תוך שהוא התמקד בהתייחסותו של בן-גוריון לשואה ולבעייתיות הסיפור שלה מול טיפוח ה"יהודי החדש" בישוב, ובתפיסה של "שואה ותקומה" המדגישה את חוסר האונים בגולה וכפועל יוצא ההכרח במדינה ישראל. זאת לעומת התפיסה של "שואה וגבורה" המדגישה את הגבורה שיכולה להתרחש רק במדינת ישראל ולא באירופה. המשוואה היא שבגולה היהודים חסרי-אונים ובישראל הם לוחמים.
שטאובר הוסיף וציין מה גדולה הייתה התנגדותו של בן גוריון להקמת יד ושם ועד כמה רצה להשאיר את השואה "שם" ולא להביא אותה ל"כאן". הבאתו של אייכמן לישראל הייתה להדגיש לנוער עד כמה מדינת ישראל הכרחית.
שר הביטחון לשעבר, פרופסור משה ארנס, בקש לחשוף את העיוות ההיסטורי בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי של מרד גטו ורשה וכיצד גויס על פי האידיאולוגיה הסוציאליסטית של היישוב. מונופול הזיכרון של התקוממות היהודים בגטאות רוכז בעיקר על ידי אלה שנמלטו מהמרידות ומהלחימה הפרטיזנית כגון צוקרמן, לובטקין וקובנר.
כיוון שהשתייכו לתנועות השמאל, הודגש זכרו של מרדכי אנילביץ כסמל המרד בוורשה ואילו שמו של פאבל פרנקל שהנהיג את הארגון הצבאי הלוחם (אצ"י) של תנועת בית"ר בגטו וורשה, נעלם, ואיש אינו יודע עליו דבר. יתרה מכך: גם סיפור הנפת הדגלים של פרנקל וחבריו במהלך הקרבות בוורשה נמחק, ו"הועבר" ל"תנועת המורדים הנכונה" של השמאל וכך הפך לקונצנזוס הלאומי של מרד גטו וורשה כפי שנלמד ונחרט בזיכרוננו, ללא ציון האירועים כפי שהתרחשו באמת.
ד"ר תמר קטקו שלכבוד השקת ספרה החדש "זיכרון נפרד מאבן- אתיקה של הגדת השואה" נערך הכנס, מפרידה בין הזיכרון להנצחה. בעוד שהנצחה היא סטטית, היא האבן שעליה נחקקים שמות ואירועים, העומדת בפני עצמה ואינה תלויה בתהליכי ההשתנות. הזיכרון הוא הלב הפועם, הוא דינמי ונתון לפרשנויות ולחיבורים רלוונטיים ואקטואליים כל פעם מחדש.
ד"ר קטקו קראה לחשיבה ביקורתית וחוקרת. לא לקבל את סמלי ההנצחה כפי שהם, אלא לחקור את מה שלא נאמר. מה שהוסתר בעולמם הפנימי של הזוכרים ומעולם לא נחשף מתוך חשש התגובה, הטלת הספק או הדחייה בשל עוצמתם הבלתי נתפסת.
"מישהו בוחר עבורנו מה לזכור ומה לשכוח, כי בני אדם אינם נולדים עם אלבום זיכרון. מחובתנו ליטול אחריות ולברר על פי אילו אמות מידה נבחרו תמונות הזיכרון ומה נשאר מחוץ לתחום." בכך רואה קטקו את חשיבותה של האתיקה: "במקום שקיימת בחירה ופסילה של זיכרון נדרש משנה זהירות ומחקר כדי להבטיח שלא ייעשה עוות היסטורי. באשר לשואה – לא הכול מותר!" טוענת ד"ר קטקו.
לדעתה ראוי שזיכרון השואה יישמר בדרך שבה ההגדות הקיבוציות החלו לשמר אותו בתחילת שנות ה- 40, כאירוע מכונן, כמו יציאת מצרים, ולעודד פולמוס מתמשך ומתמיד סביב "אמנת הזיכרון לשואה" והקודים האתיים של הזיכרון הקולקטיבי. וכך סיימה ד"ר קטקו: "אל דאגה, לא תהיה אמנה כזו, זו רק טיוטה כדי לשמר דיון. מפחיד לחשוב מה יהיה כשאחרון ניצולי השואה ייעלם. אני רוצה שהשואה תהיה כמו חצץ! שלא תהיה קלה לעיכול. שלא תותאם כעוד פרק בנרטיב ההיסטורי של העם היהודי. כי אין להשוותה לשום דבר אחר!".
המרכז לאתיקה בירושלים הוקם כמוסד ציבורי ללא כוונת רווח מיסודה של הקרן לירושלים. כל ענינו של המרכז הינו טיפוח וקידום האתיקה והוא מבוסס על ההנחה כי אתיקה מפותחת ציבורית, ארגונית, מקצועית ואישית כאחד, מהווה מרכיב בסיסי בחוסן הלאומי, בתרבות השלטון, בהתנהלות ארגונים ובעלי מקצוע ובאיכות החיים הכוללת.
יו"ר המרכז לאתיקה הינו פרופ' יצחק זמיר, שופט בית המשפט העליון בדימוס ומנכ"ל מרכז האתיקה הוא דניאל מילוא.