בחודשיים האחרונים לקחתי חלק בעוד מסע מרתק אל מסדרונות התודעה של מערכות השלטון בישראל. כמו בכמה וכמה הזדמנויות בעבר, היה זה (ועדיין) מסע אל נבכי תודעתה של הרווחה, זו שבה נושמים לרווחה בעיקר סעיפי התקציב המשומנים, המוקצים לגזלת נזקקיהם. ילד/ה שמוצא/ת למשפחת אומנה, שווה למשל 16,350 ₪ לראש. אחלה דיל תקציבי. מדובר ביישום שיטתי ונרחב של קונספציה, לפיה יודעות רשויות הרווחה טוב מהציבור מהו הורה טוב/ה. הקריטריונים פשוטים: חד הוריות, משפחות או בודדים/ות בבתקופת משבר משפחתי (וכולנו חווינו שכזה), רובן מהפריפריה החברתית, מזרחיות או יוצאות חבר העמים, שמשבר ההגירה מצא אותן לא מוכנות להתמודדות עם רשויות, להן מעניקה הרווחה מענה מוטה במיוחד. בסביבה הזו, מתנהל הספסור הרשמי הגדול ביותר בנפשות – שיטת "ההשמה החוץ ביתית".
