יעל שמיר

כמה נחמד היה אם היינו אנחנו מצליחים לסנגר על ילדינו לעתים קרובות יותר? אלא שבניגוד לבית המשפט, במקרה זה הסניגור חייב להאמין באמת בצדקתו של הלקוח שלו בכדי להיות משכנע. ולא קל להתפעל תמיד מהבחירות של הזאטוטים שאנחנו פוגשים מהבוקר עד הערב, שלפעמים התכונות הכי לא סימפטיות שלהם מזכירות לנו באופן מצמרר את החלקים שאנחנו הכי מתעבים בעצמנו. וממילא, כמה משחרר ומשעשע לרדת קצת על הילדים שלנו, לנוח לרגע מהעמדה המגוננת והמפרגנת שאנחנו מאמצים עד קצה גבול היכולת באינטראקציה איתם, ולקטר בחופשיות על התכונות הפחות פוטוגניות שלהם

יש אנשים שמבטאים את צמד המלים הקסום "החופש הגדול" בחריקת שיניים וברעד קל בשפתיים. האנשים האלה הם כמובן הורים. חלקם סבים וסבתות מחוייבים במיוחד, שגם הם, כמו ילדיהם, מגיחים מהחודשיים החמים של הקיץ מותשים מרוב חופש. במובן מסוים, החופש הגדול הוא מיקרו-קוסמוס של מצבנו ההורי: אנחנו צופים בילדינו, שבעצם כל כך חשוב לנו שיהיו מאושרים, ונעים בין כעס עליהם, על כך שהם לא מנצלים את הזמן למשהו מועיל יותר, לבין כעס על עצמנו, על כך שאנחנו לא כיפיים יותר, ולא מצליחים להשפיע עליהם לעשות משהו מועיל יותר