הייתי עם מאיה בתי בת ה-13 בהפגנת ה-300 אלף שנערכה במוצאי שבת בתל אביב. שנינו עמדנו נפעמים, מתרגשים וחסרי מילים אל מול המוני העם שיצא אל הרחוב בעיניים בורקות להשיב את התקוות שלו, את החלומות, את הכבוד. אני מאמין שגם גדולי הציניקנים לא הצליחו להישאר אדישים נוכח נהר האדם הזה שכולו בא מאהבה. אך בעודי עומד בפינת הרחובות קפלן – אבן גבירול התחלפה תחושת האופוריה המשכרת בפיכחון רציונאלי