בפתח דבריו, סיפר הנשיא על מלחמת השפות בארץ ישראל בראשית המאה הקודמת, במהלכה התחולל מאבק בין שוחרי העברית לבין המתנגדים שראו בשפות שונות ככלי לימוד משמעותי, וציין כי ניצחון העברית במאבק זה נבע מהיותה סמל לאומי.
"אולי לא תאמינו לי, אבל כשאני צועד ברחובה של עיר אינני חדל מלהתרגש", אמר הנשיא והוסיף: "אמת אני יודע, כבר הייתי אמור להתרגל לזה אבל שלטים בעברית עדיין מרעידים בי את נימי הלב. כשאני הולך ברחובות העיר ורואה איך המילים שהשתמרו בצנצנות יצאו מהן והן מאווררות חיות, נושמות ומנשימות את קוראיהן, גם אם הם לא מתרגשים בכל פעם מגודל הנס, עבורי זה עדיין נס. תחיית העברית הייתה מעשה גבורה שמחוללה היה אליעזר בן יהודה, שיום העברית הזה נקבע ביום הולדתו. אך אליעזר בן יהודה לא היה לבד. רבים לחמו לצידו, התעקשו ומתעקשים, להחיות את השפה העתיקה."
הנשיא סיפר כי כאשר התמנה אביו פרופ' יואל יוסף ריבלין, לחבר ועד הלשון, הוא התנגד להגדרה כי תפקידה של האקדמיה 'לכוון את התפתחות הלשון העברית' וטען כי המוסד אינו יכול לכוון את ההתפתחות השפה ועליה להתפתח עצמאית על ידי דובריה העושים בה שימוש.
הנשיא הוסיף ואמר: "כמה שצדק אבי מורי, שחינך גם אותי בדרך הזו. כמה יפה היא העברית לא כשהיא מונחית מלמעלה אלא כשפה החיה בפיות הילדים בשיבושי העולים החדשים ובמדבקות על פגושי המכוניות. כמה קדושה השפה הזו, השפה החיה. יום העברית הנחוג כאן נועד לחזק את מעמדה של העברית בארץ ובעולם. ברצוני לברך את כולם אנשי האקדמיה העברית שוחרי העברית דובריה ואוהביה, ביום עברית שמח".
בסיום האירוע, פגש הנשיא בקהל את פרופ' עוזי אורנן בן ה93, מי שהיה המורה שלו לעברית בגימנסיה העברית בירושלים, וציין כי את השפה העברית שלו הוא חב לו והודה לו על כל שלמד בשיעוריו. אורנן הוא בלשן ופרופסור ללשון עברית.
