נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, נשא דברי הספד היום, יום שני, י"ג אדר א', 22 בפברואר, בהלווייתו של שמואל ווילנברג ז"ל, הניצול האחרון ממחנה ההשמדה טרבלינקה אשר הלך לעולמו ביום ו', י' אדר א', 19 בפברואר, בהיותו בן 93. שמואל, "העד האחרון" של טרבלינקה, היה אחד מ-67 היהודים אשר נמלטו ממחנה ההשמדה בעקבות המרד שפרץ במחנה שבפולין, באוגוסט 1943. שגריר פולין בישראל, H.E. Mr. Jacek Chodorowicz, יאצק חודורוביץ', אשר נכח גם הוא בלוויה, הקריא אגרת ששלח נשיא פולין, Andrzej Duda, אנדז'יי דודה. עוד נשאו דברי הספד בתו של שמואל, אורית ווילנברג גלעדי, נכדו של שמואל, גל, שגרירת קנדה בישראל, Vivian Bercovici, ויויאן ברקוביצ'י, ומנכ"ל משרד השיכון, אשל ארמוני, שם עבד ווילנברג.
נשיא המדינה פתח את דבריו בזוועות שהתרחשו במחנה ההשמדה טרבלינקה, ממנו שרדו 67 איש בלבד ואמר: "אני עומד כאן היום בחיל וברעדה מול קברך הטרי שמואל. מול אומץ ליבך ורוחך, מול גבורת הנפש, העוז היהודי. אני עומד כאן, כנשיא מדינת ישראל, על קברו של העד האחרון של טרבלינקה, ומולי עומדים, שוכבים, יחד איתך, 850 אלף יהודים! ילדים, נשים וגברים."
הנשיא סיפר על מפגשו האחרון עם שמואל שהתקיים בפולין ואמר :" לפני קצת יותר משנה פגשתי את שמואל בפעם האחרונה, על אדמת פולין. נסענו לשם לחנוכת המוזיאון למורשת יהדות פולין בוורשה. באצילות רבה ובגבורה אין קץ תיאר שמואל את שעבר עליו. בקול רועד סיפר על היום בו הגיע למחנה המוות. על האיש שלחש על אוזנו שיאמר שהוא 'בנאי', MAURER וכך למעשה הציל את חייו. כל הטרנספורט שהגיעו יחד עם שמואל לטרבלינקה – 6000 בני אדם – נשלחו לתאי הגזים. איש מהם לא שרד. הוא סיפר לי על שתי אחיותיו שנרצחו. שבעים שנה חלפו מאז אך כשדיבר על אחותו בת השש שהלכה ולא שבה – איך מצא את המעיל שלה, מעיל שתפרה לה אימם בין חפצי היהודים שנשלחו להשמדה בטרבלינקה - שמואל עדיין בכה. הוא לא הפסיק להתגעגע. שם, על אדמת פולין, הוא אמר, 'בישראל אני לא גיבור', 'יש בישראל גיבורים אחרים'."
על דברים אלו של שמואל ספד לו הנשיא באומרו כי הוא הגיבור, גיבור המספר את סיפור הנצח של העם היהודי :"שמואל, באתי לכאן היום כדי להגיד לך – אתה גיבור. ועוד איזה גיבור, שמואל. אתה סמל לגבורה. סמל לדור שלם של ניצולי שואה גיבורים. אנשים חזקים ואמיצים, בלתי מנוצחים, אופטימיים. ששרדו את התופת ויכלו לה, שחוו את האימה ובחרו בחיים."
הנשיא סיים את דבריו בחובתנו לאפשר לניצולי השואה לחיות את חייהם בכבוד: "מדי חודש הולכים לעולמם למעלה מאלף ניצולי שואה. מספר העדים שהיו 'שם' – הולך ומתמעט. הזמן הולך ואוזל. עלינו לעשות ככל האפשר לאפשר לניצולים לחיות את שארית חייהם בכבוד. זו חובתנו, זהו צו מוסרי לקורבנות לניצולים, לעצמנו. לקיים את צוואתו של שמואל, לזכור ולעד לא לשכוח. יהי זכרו ברוך.
מדבריו של שגריר פולין שגריר פולין בישראל, H.E. Mr. Jacek Chodorowicz, יאצק חודורוביץ', אשר הקריא אגרת ששלח נשיא פולין, Andrzej Duda, אנדז'יי דודה: "יש משמעות סמלית. הלך בן אדם שמסמל את הסבל של העם היהודי. הוא היה יהודי בצ'נסטוחובה,שנידון למוות ע"י הגרמנים, אחד מהמעטים שהצליחו לשרוד את המלחמה. הוא ראה מקרוב את הבורות בטרבלינקה, שמע את הצעקות של אנשים חפים מפשע שנרצחו שם. הוא השתתף במרד הבלתי נשכח של האסירים בשנת 1943, הוא הצליח לברוח מן המקום שבו הוא איבד את כל קרוביו. הוא סמל למאבק על כבוד האדם, הוא לא הסכים לניצחון הרשע. בספר הזכרונות שלו, בעבודות הפיסול שלו, הוא חזר לזכרונות לא רק כדי לעורר את המצפון של האנושות, הוא רצה לשמר לנצח את האמת על השואה, להעביר את זה הלאה לדורות הבאים כאזהרה. הוא חי בצומת של 3 תקופות בהיסטוריה של יהודי פולין: תקופת השואה, תקופה של אשליית החירות, העצמאות, לאחר מלחמת העולם השנייה, ועידן התקווה שאחרי נפילת הקומוניזם. שמואל ווילנברג היה חלק מן ההיסטוריה, אבל תמיד ניסה להסתכל קדימה. במשך למעלה מ30 שנה היה מעורב במסעות חינוכיים של בני נוער ישראלים לאתרי ההנצחה בפולין, ושותף לדיאלוג הפולני-יהודי. כנשיא הרפובליקה הפולנית, אני מרכין ראשי נוכח העד המיוחד הזה של העידן שעברנו, ושולח תנחומים למשפחתו, משתתף בצער המשפחה, בכבוד רב ובידידות מאנשי נשיא פולין. פולין איבדה את הגיבור הפולני-יהודי שלחם על מולדתו, פטריוט פולני שהשתתף בלחימה ב-1939, כשפרצה מלחמת העולם השנייה, המורד במרד ורשה ב-1944 באוגוסט, חבר מיוחד, ידיד מיוחד של פולין ושל העם הפולני. שמואל וילנברג זכה בעיטור צבאי, הוא ואמירותיו החכמות יהיו חסרים לנו מעתה."
מדברי בתו, אורית ווילנברג גלעדי: אבא'לה שלי, חזרת הביתה, לאודים שאהבת כל כך. וזה יהיה הבית שלך לתמיד מעכשיו. בכבשן הבוער של הגיהנום בטרבלינקה נצרב אבא שלי. למשפחתי הקטנה – אבא, אמא וסבתא, הייתה הלידה שלי כרטיס כניסה לעתיד של שפיות ושלווה. בשבילי, הם היו המשפחה היחידה שהכרתי. רק שהתבגרתי הבנתי, שלהיות הבת של אבא שלי זו זכות גדולה, וגם חובה. לאלפי אנשים הוא היה מופת וסמל של גבורה, נתן מעצמו המון, וקיבל מהם בחזרה חיבוק גדול והמון אהבה. בשבילי, האיש היפה הזה, עם העיניים הכחולות החודרות, השפם, המזג הסוער, הכאב האינסופי והאופטימיות הבלתי נדלית, היה קודם כל אבא. אבא עוטף ודואג בלי סוף, אבא אוהב ונותן בלי גבולות, אבא ממריץ ודוחף לעוד, אבל גאה ומפרגן בלי חשבון. אבא, היית אדם מיוחד ואבא לא שיגרתי. עשית הכל בגדול. לראות אותך נקרע כל פעם לגזרים, שאתה חוזר ומספר בפאתוס שלך את החוויות מהגיהנום בפני קהל נדהם בפיות פעורים, היה גורם ללב שלי להתפוצץ מגאווה ולמות מדאגה איומה. אבא, החור שפער בך הכאב היה ענק, ובכל זאת ידעת להתגבר ולחיות את הווה בעוצמה, בשמחת חיים נדירה. ידעת לחלום חלומות גדולים, והצלחת הרבה מהם להגשים. אני לא יודעת אם הצלחתי לרפא לך חלק מהפצעים והכאבים, אבל אני יודעת שהשתדלתי לעשות את זה הכי טוב שאני יכולה."
מדברי הנכד, גל: " סבא היה מתפוצץ מגאווה אם היה פה עכשיו. לכל עלילה יש שני חלקים עיקריים, ובין החלקים השונים משתנה גם מזלו של גיבור העלילה. רובכם מכירים את שמואל, מורד מטרבלינקה, אנחנו רצינו לספר על הגיבור הפרטי שלנו. בשבילנו, תמיד היית איגו. לא שמואל, אפילו סבא לא קראנו לך. כי סבא יש הרבה בעולם, אבל איגו יש רק אחד, שונה מכולם. באנו להיפרד ממך היום, רצינו לומר תודה. תודה על המגע החם, על הטיולים המשותפים, בעיקר לעיירות נופש בהרי פולין. על משחקי הביליארד, על העברית הקלוקלת ושיבושי הלשון המיוחדים רק לך. תודה לך על החוכמה, על נקודת המבט החדה, זו שאיננה מתפשרת. תודה לך על ההשראה, על שעות של חסד בחברתך. על האדם היוצא מן הכלל שהיית. על הצחוק המתגלגל, הדיבור הרועם שתמיד יודע הכי טוב מכולם. הידיים השזופות מעבודת כפיים, והמבט השובב בעיניים הכחולות כמו ים. אלו שאפשר לטבוע בהם. אתה ועדה גידלתם את שלושתנו, באהבה ומסירות אין קץ. לנו ברור שאנו ברי המזל, גם בקרב הסובבים אותנו כולם תמיד התאהבו בך. כזה איש היית, שנשבים בקסמו מן הרגע הראשון. סבא של כולם. אהבת את החיים שניתנו לך, וטרפת אותם במלוא הכוח, עם שמחת חיים מתפרצת ואופטימיות בלתי מוסברת שלך. ואנחנו מנגד זכינו לחיות בקרבך, לגדול לאורך, וזו ללא ספק זכות גדולה. אנחנו גאים בך, סבא גיבור שלנו. גאים בך סבא גיבור שלנו, שלמרות שלקחו ממך הכל, היה לך כל כך הרבה לתת. לעולם לא אשכח אותך, תמיד תהיה בליבנו. מעבר לסיפורי הגבורה והמדליות, בשבילנו תמיד תהיה איגו, גדול מהחיים, הגיבור של העלילה הפרטית שלנו. אוהבים אותך מאד ומתגעגעים. לי, בן וגל."
