"אנחנו היום מציינים אירוע בקנה מידה היסטורי. הוא היסטורי כי הדרך לירושלים, בירת ישראל, מעולם לא הייתה קצרה יותר, ואכן בכל הדורות צעדו, דחסו, דחפו בציר הזה עולי רגל ורבים רבים אחרים, כולל הרומאים, שהדרך שלהם חופפת לחלק מהציר הזה ועוברת לידו במקומות אחרים. הם ביקשו להגיע לירושלים ולהיאחז בה, וככל שירושלים הייתה נגישה יותר, כך הסיכוי שלה להתפתח היה גבוה יותר. וזה מה שמנחה אותנו בשנים האחרונות, במטרה לחזק את ירושלים וסביבתה. אנחנו משדרגים את התוואי משער הגיא בואכה ירושלים, נוגסים בהר, מרחיבים נתיבים, בונים מחלפים וגשרים, חוצבים מנהרות, פורסים גם מסילות רכבת.
אנחנו יודעים שהדרך הזאת, הנתיב הזה, זה הנתיב המרכזי שמחבר את בירת ישראל עם השפלה, עם תל אביב, עם יתר הארץ, ולכן עבור פיתוחה של ירושלים ועבור הפיתוח הלאומי שלנו, פריצת הדרך הזאת, יישור הדרך הזאת, והקמת הדרך הזאת - אלה יעדים לאומיים ראשונים במעלה, וכמובן מה שקורה פה קורה בכל הארץ.
הממשלות שלנו מחוללות מהפכה תחבורתית אדירה. כל המדינה מתחברת בהשקעה של עשרות מיליארדי שקלים. 27 מיליארד שקל שהשקענו בתוכנית רב-שנתית ב-2009, ואנחנו נצמדים לזה ולא עוזבים שנה אחרי שנה. אנחנו מקרבים את הפריפריה למרכז, את המרכז לפריפריה. הנגב, הגליל, העמקים - כולם יוצאים נשכרים.
בחזון הזה, שמתגשם במהירות, ירושלים היא נדבך מרכזי. בשנת החמישים לאיחוד הבירה, למלחמת ששת הימים, היא נמצאת באחת מתקופות הזוהר שלה - ירושלים תוססת, שוקקת חיים, מוצפת מבקרים ובעיקר היא נגישה הרבה יותר למרכז, והיא תהיה עוד יותר נגישה עם פתיחת קו הרכבת בקרוב. זה נכון שלא פתרנו את כל הבעיות, יש אתגרים ביטחוניים, משימות נוספות, אבל כשמסתכלים אחורה, מבינים בבירור את גודל המהפכה.
לפני 150 שנה, כשניצנים של מודרניזציה נראו בארץ, גם דרכי התחבורה בירושלים השתנו. את הגמלים, את הסוסים, את החמורים, החליפו כרכרות, אולי דיליג'נסים, ולמרות זאת, הדרך מיפו לירושלים, או מירושלים ליפו, עדיין הייתה ארוכה ומייגעת - 12 שעות, 14 שעות - עם עצירות ביניים ברמלה ובשער הגיא. אפילו כשנחנכה הרכבת בסוף המאה ה-19, אחרי הטורקים, הדרך הישנה עוד שירתה אלפים רבים, והנוסעים ידעו טלטולים, אבק דרכים, בוץ, ואם הם לא התגברו על כל אלה - צוואר הבקבוק היה תמיד מעלה הקסטל.
פעמים רבות גם הם פשוט נאלצו לרדת מהעגלות ולדחוף אותן מאחור. אני חייב לומר, ורבים אולי זוכרים זאת, שהקסטל היה גם אתגר למכוניות, בייחוד בשעות העומס, ונהגים נתקעו כאן בפקקים, התנועה זחלה.
אבל כל זה מאחורינו. מנהרות הראל שאנחנו חונכים היום, עם גשר מוצא שחוסך את העיקול המסוכן - ובעיקול הזה לצערנו איבדנו לא מעט אנשים, קראו לו עיקול המוות - ועם הרכבת שתעלה בעתיד על הפסים, כל אלה יזניקו קדימה את ירושלים.
הכביש החדש מאפשר נסיעה בטוחה ומהירה.
לא רק המנהרות חשובות, גם שמן – מנהרות הראל. חטיבת הראל של הפלמ"ח לחמה פה בתש"ח עם חטיבת עציוני, לוחמים נועזים, ואנחנו מוחאים כפיים לך עמוס חורב ולחבריך, לוחמים נועזים שנאבקו על פריצת הדרך לירושלים. רבים מהם שפכו את דמם בקרבות הקשים על הקסטל. כולנו מצדיעים לגבורתכם, ו-69 שנים אחרי שלוחמינו הבקיעו דרך לירושלים במשוריינים – ואת חלקם אתם יכולים לראות בצדי הדרך – אנחנו פורצים דרך בהר ובגיא בעזרת כלי הנדסה כבדים.
זהו מבצע עצום.
אני רוצה להודות לך, שר התחבורה ישראל כץ, לך ולאנשי משרדך, שמשקיעים מרץ וכוחות במהפכה התחבורתית, הלאומית, שהשקנו בשנת 2009. כמובן, התוצאות מדברות בעד עצמן.
אני מבקש להודות לחברת נתיבי ישראל על ביצוע הפרויקט, לראש עיריית ירושלים ניר ברקת, לראש מועצת מבשרת ציון יורם שמעון, ולכל נציגי היישובים באזור שנמצאים כאן. אני בטוח שמה שאנחנו עושים משרת את כולכם, את כלל התושבים.
ידידיי, היום אפשר לומר בביטחון מלא, אפשר להגיד את זה בבירור, רואים את האור בקצה המנהרות. אנחנו נעלה את ירושלים לראש שמחתנו, נעלה אליה וגם נרד בבטחה ובשלום. מזל טוב ודרך צלחה".
