לדברי עוה"ד מלי חיימוב המייצגת את הדיירים - ההסכם כלל תנאי מתלה, לפיו הוא בטל ומבוטל אם לא יינתן היתר בנייה לפרויקט בתוך 18 חודשים מיום חתימתו. בנוסף, החברה התחייבה להגיש בקשה להיתר בתוך 6 חודשים מרגע חתימת ההסכם.
כל איחור, נכתב בהסכם, יחייב את החברה בתשלום פיצויים לבעלי הדירות. אלא שמאז, ובמשך יותר מ-6 שנים, ההיתר לתמ"א 38 לא התקבל. בכתב התביעה אותו הגישו בעלי הדירות נגד החברה - באמצעות עו"ד חיימוב - התבקש ביהמ"ש המחוזי בתל אביב לבטל את ההסכם, ולפצות את הדיירים ב-880 אלף שקלים. בתביעה נטען כי בעלי הדירות העניקו לחברה ארכות רבות, ובכל פעם הציגה החברה כלפיהם מצגי שווא, לפיהם ההיתר אוטוטו מתקבל. פעם אחר פעם התבדו בעלי הדירות מחדש – אך הולכו שולל - והסכימו לתת אורכות נוספות לחברה.
בתביעה נטען עוד, כי נציגי החברה אמרו לנציגי וועד הדיירים "בשביל מה היינו צריכים את זה, נכנסנו לברוך", ושאר אמירות שלא מעידות על מקצועיות ורצינות כוונותיהם. בתביעה נטען עוד, כי בסופו של דבר החליטו בעלי הדירות על ביטול ההסכם, והודיעו על כך בעל פה ובכתב לחברה. אלא שזו טענה שוב כי היא נמצאת בישורת האחרונה לפני קבלת ההיתר, ואף הגדילה לעשות ודרשה פיצוי כספי מבעלי הדירות על ביטול ההסכם.
על פי התביעה, פנו בעלי הדירות למחלקת תכנון ובנייה בעיריית פתח תקווה, כדי לברר האם קבלת ההיתר אכן עומדת לפני הישורת האחרונה, ושם, לצערם, נאמר להם כי אין לדבר אחיזה במציאות. בצר להם פנו בעלי הדירות לעו"ד חיימוב, וזו הגישה בשמם תביעה לביטול ההסכם, לבית המשפט המחוזי בתל אביב. לאחר דיון בתביעות ההדדיות – הציעה כב' השופטת רות לבהר שרון שבית המשפט יפסוק על פי פשרה במנעד כספי מוסכם וללא נימוקים (פשרה מוסכמת על פי סעיף 79 א').
אלא שאז הסכימו הצדדים לקיים התייעצות, והגיעו לפשרה לפיה ההסכם יבוטל, וכל צד יוותר על תביעותיו הכספיות. בנוסף, חייבה כב' השופטת לבהר שרון את החברה בהוצאות משפט על סך 10 אלפים שקלים.
