מוסד החיסיון העיתונאי אינו חדש בעולם או בשיח הישראלי, ואף כי עד היום הוא הוכר אך בפסיקה, חשיבותו רבה לעידוד בעלי מידע חשוב ומהותי לפנות אל העיתונות ולפרסמו, תוך שמירה על כללי האתיקה העיתונאיים, ותוך שמירת זהותם של מקורות המידע בסוד, מחשש פן יבולע להם. עם זאת, לעתים קיים צורך לחשוף זהות של מקור עיתונאי, לצורך קידום חקירה חשובה או עשיית צדק במשפט. במקרים אלו מתנגש הערך של קידום השיח העיתונאי וחשיפת שחיתויות, עם ערך עשיית הצדק.
במטרה לפתור בעיה זו הוקמה בשנת 1993 ועדה לבדיקת סוגיית החיסיון העיתונאי בראשות ד"ר (כתארו אז) אשר מעוז. הוועדה קבעה כי יש לתקן את פקודת הראיות וליצור חיסיון עיתונאי יחסי גם על זהות מקור המידע וגם על המידע עצמו, שבית המשפט רשאי לבטלו במקרים מסוימים.
הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (חיסיון עיתונאי), התשע"ז–2016 - הצעת חוק זו מושתתת על הצעות חוק דומות שהוגשו בעבר וכן על המלצותיה של ועדת מעוז, תוך מתן בכורה לחשיבות הסוגיה בשיח הציבורי ולחשיבות של שמירה על עיתונות חופשית כאחד ממנגנוני השמירה של הדמוקרטיה. הצעת חוק זו מוגשת כהצעה לתיקון פקודת הראיות, שבה נטועים ההסדרים העיקריים שבהם נדרש עיגון חקיקתי לחיסיון העיתונאי.
על-פי הצעת החוק, יוכל אדם להגדיר עצמו עיתונאי בהתאם לצורך להחיל את החיסיון, בעת שתתעורר דרישה למסירת מידע או לחשיפת מקור תוך הפרתו. אין דרישה שעיתונאי יצהיר מלכתחילה כי הוא פועל בהתאם לתקנון אתיקה מקצועית מקובל. בהגדרת שותף מקצועי – הכוונה לצוותים טכניים בעיקרם העובדים בשיתוף פעולה עם עיתונאים, כגון צלם, מקליט, תאורן, עורך וידיאו, נהג ועוד.
הצעות חוק בנושא דומה הונחו על שולחן הכנסת העשרים על ידי חבר הכנסת מיקי רוזנטל (פ/3162; פ/3332).
