לאחרונה התקבל בכנסת תיקון מס' 63 לחוק ניירות ערך, שביצע רפורמה משמעותית במבנה הבורסה לניירות ערך. הנחת היסוד אשר עמדה בבסיס הרפורמה – לפיה חברי הבורסה זכאים לחלק ביניהם את נכסי הבורסה – שנויה במחלוקת ציבורית ומשפטית. התנועה פרסמה כנגדה ניירות עמדה מנומקים, חברי כנסת העלו תהיות והסתייגויות לגבי נכונותה, נושאי תפקידים בכירים לשעבר בבורסה עצמה התבטאו כנגדה באופן נחרץ, ושתי חברות כנסת (שרן השכל ואורלי לוי-אבקסיס) אף הגישו כנגדה עתירה לבג"צ המבקשת את ביטול התיקון לחוק (בג"צ 3877/17 ח"כ שרן השכל ואח' נ' יו"ר הכנסת ואח' – קבועה לדיון בפני הרכב ליום 22.6.17).
הרשות השקיעה מאמצים רבים בשכנוע חברי הכנסת כי הצדק בידה בסוגיה זו, וטענה כי בידה חוות דעת משפטיות שתומכת בעמדתה; אך כאשר התבקשה להציג חוות דעת אלו, סירבה בתוקף. הדיון הציבורי בסוגיה עקרונית זו התנהל אם כן כאשר הרשות מסתירה את הקלפים שברשותה, והציבור נאלץ להתמודד עם טענותיה כשידו האחת קשורה לאחור. בנסיבות אלו, התנועה נאלצה לעתור לבית המשפט המחוזי בדרישה שהרשות תחשוף את חוות הדעת שברשותה.
עתירת התנועה נדחתה ביום 26.4.17, תוך חיוב התנועה בהוצאות חריגות בסך 10,000 ₪. בפסק הדין נאמר שחוות הדעת היא מסמך "פנימי" שהרשות לא מחויבת לחשוף, וגילויה עלול לעורר "אפקט מצנן". פסק הדין גם אימץ את עמדת הרשות, שהרשות יצאה ידי חובת פרסום תמצית של עיקרי חוות הדעת, ולכן אין הצדקה לגילוי חוות הדעת עצמה.
היום (א') הגישה התנועה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. התנועה טוענת שבית המשפט המחוזי התעלם מהאינטרס הציבורי הגדול שיש בגילוי חוות הדעת, ולא התייחס אליו כמעט במילה בפסק הדין. במקום לראות במידע שבידי הרשות מידע השייך לציבור, שגילויו הוא ברירת המחדל והרשות אמורה לשכנע שנכון להסתירו – פסק הדין יוצא מנקודת מוצא שמבקשת "לאתרג" את הרשות ולהערים קשיים על גילוי המידע, וזאת בניגוד לדין ולתכלית החוק.
האינטרס הציבורי בגילוי חוות הדעת מתעצם בנסיבות בהן הרשות נתפסה בקלקלתה כמי שכנראה לא אמרה את האמת לבית המשפט כשטענה שיש בידה רק חוות דעת אחת בנושא – שכן בדיעבד, לאחר שניתן פסק הדין, התברר מתוך העתירה שהגישו חברות הכנסת לבג"צ שהיו בנושא לפחות שתי חוות דעת נוספות (של משרד האוצר ושל עורכי הדין של הבורסה), שקרוב לוודאי שהיו בידי הרשות.
לדברי עו"ד איתמר שחר, ממחלקת הליטיגציה הכלכלית של התנועה: "הרשות לא יכולה לאחוז בחבל משתי קצותיו – מצד אחד להסתמך על חוות הדעת כהנחת יסוד לרפורמה משמעותית ולהשתמש בה לשכנוע חברי הכנסת במסגרת הדיון בסוגיה שנויה במחלוקת; ומצד שני, למנוע מהציבור ומהמחוקקים לבחון את טענות חוות הדעת ולמנוע דיון ציבורי פתוח שמאתגר את התפיסות והמסקנות הכלולות בה. מרגע שחוות דעת משמשת לביסוס דבר חקיקה שהושלם – היא כבר לא יכולה להיחשב "מידע פנימי", ועקרון חופש המידע מחייב לחשוף אותה לציבור."
