השירות הבולאי בחברת דואר ישראל הנפיק באחרונה בול לציון 50 שנה לסיום משפט אייכמן והוצאתו להורג – "צדק בירושלים, התשכ"א - שישה מיליון קטגורים"
הבול הושק באחרונה בערב פתיחת תערוכת סיפור לכידתו של אייכמן בבית התפוצות בתל-אביב במעמד יו"ר הכנסת, חה"כ ראובן (רובי) ריבלין ואישים נוספים.
בבול, שעוצב בידי ליאת דסאו, נראה ציורו של מירון סימה ובו האצבע המאשימה של גדעון האוזנר – היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט. מירון סימה הוזמן באופן בלעדי לרשום את דיוקנאות המשתתפים במשפט.
ציור זה מתייחס לדבריו של האוזנר "במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים, אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם; לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים, מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא. (הציור באדיבות אוסף המשכן לאמנות, עין חרוד).
משפט אייכמן כאירוע היסטורי נמשך כמעט שנתיים. ראשיתו של האירוע ב-23.5.1960 עת הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון לכנסת הנרעשת הודעה ובה 62 מילים: "עלי להודיע לכנסת כי לפני זמן מה נתגלה ע"י שירותי הביטחון הישראלים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי, יחד עם ראשי הנאצים, למה שהם קראו בשם "הפתרון הסופי של בעיית היהודים", כלומר – השמדת ששה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל, בהתאם לחוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י – 1950".
התגובה להודעה הייתה זעזוע ציבורי, מהחזקים ביותר שעברו על הישראלים מעודם.
משפטו של אייכמן נפתח כמעט שנה תמימה לאחר הודעה זו - ב-11.4.1961. ההליך בבית המשפט המחוזי נמשך עד מחצית אוגוסט 1961. פסק הדין המרשיע ניתן ב-12.12.1961. שלושה ימים מאוחר יותר נגזרה עליו מיתה על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.
ב-29.5.1962 אייכמן הגיש ערעור על גזר הדין לבית המשפט העליון; הערעור נדחה. גם נשיא המדינה לא נעתר לבקשת החנינה. אור ליום 31 במאי 1962, כמעט שנתיים לאחר הודעתו של בן-גוריון, הוצא אייכמן להורג בתליה בכלא רמלה. גופתו נשרפה ואפרו פוזר בים מחוץ למים הטריטוריאלים של מדינת ישראל.
בחייה של כל אומה ובחייו של כל דור מתרחשים לעיתים אירועים מעצבי תודעה – חוויות שרישומן אינו נמחק מהתודעה במשך שנים רבות. משפט אייכמן, מהאירועים המתוקשרים ביותר בתולדות המדינה, הוא אירוע מסוג כזה. בבסיסו ניצבו שני האירועים המרכזיים בתולדות עם ישראל במאה ה-20: השואה והקמת מדינת ישראל. במהותו התגבשו שתי הבנות-יסוד. האחת - אודות משמעותה של מדינה יהודית ריבונית, שרק עם הקמתה התאפשר לעם היהודי לשפוט את מי שהרע לו; והאחרת שנייה - המעבר ההכרתי שעברו הישראלים ביחס לשואה ממצב של מידע למצב של ידיעה.
במשפטי נירנברג, שניהלו בעלות הברית מיד לאחר המלחמה, נחשף לציבור חלק ניכר מהמידע. באותה עת, מהותו טרם הופנמה או הובנה כהלכה. במשפט אייכמן הפך מידע זה לידיעה.
שתיים מתוצאותיו ארוכות הטווח של תהליך זה היו השינוי במעמדם הציבורי של ניצולי השואה, שהפכו לגשר החי שבין הישראלים לעברם; והשינוי במקום המרכזי שתפסה מאז השואה בזהותם הלאומית של הישראלים, כמו גם בשיח הציבורי, המשפטי, המוסרי, החינוכי והתרבותי בעולם ובישראל כאחת.
