דקה אחרי שהטקס (ללא קהל) יסתיים, אותנו, היתומים הבוגרים, שוב ישכחו. יתום צהל, בהגיעו לגיל 21 אינו מוכר כבנו של הנספה. ידעתם את זה?
ב1950 חוקק חוק חיילים שנספו במערכה ובאופן שרירותי החליטו שיתומים הם צעירים לנצח. אף אחד לא חשב שהם יגדלו יום אחד ויצטרכו תמיכה. אין שום גוף שמטפל ביתומי צהל הבוגרים ושטרח לחקור מהם צרכינו. מהם הקשיים, המאבקים, החלומות שלנו. מבחינת המדינה, אנחנו משוקמים. עבר לנו.
במדינת ישראל מי שמוכר כמשפחה שכולה כל חייו אלה ההורים השכולים והאלמנות.
היתומים? זה כבר סיפור אחר. יתום שהגיע לגיל 21 מפסיק להיות מוכר כבנו של הנספה ובכך נשללות ממנו זכויותיו על פי חוק.
זכויותיהם של משפחת השכול מעוגנות בחוק. זאת הדרך של המדינה לפצות את המשפחות שהיקר להם נלקח מהם בטרם עת. הזכויות האלה הן לא מתנות, הן לא הטבות והן לא טובות הנאה. זה פיצוי על מה שנלקח לנו בשם המדינה. זה הכרה על אבדננו . זה פיצוי על ההקרבה שהאבות שלנו עשו כדי שאתם, הציבור, תוכלו לחיות חיים שלמים וטובים עם האבות שלכם.
אבא שכול לנצח יהיה אבא שכול. זה לא עובר, זה לא נעלם. אלמנה לנצח תהיה אלמנה. בעלה לא נמחק מלבה או נפשה. גם כשהיא נישאת שוב, היא עדיין אלמנת צהל.
רק יתום צהל מסיים את תפקידו בגיל 21.
האמת, יתומי צהל היו מקבלים בשמחה את הגזרה להפסיק להיות משוייכים למשפחת השכול וזאת רק בתנאי אחד.
תחזירו את אבא שלנו.
תחזירו אותו ואז אנחנו מבטיחים שלא נפנה אליכם יותר. לא נבקש. לא נתחנן.
אבל כל עוד הוא לא חוזר, (והוא הרי לא יחזור) אל תטרקו בפנינו את הדלת.
כשיתום צהל בין 30 מגיע למשרד הביטחון עם בעיה או קושי הוא מסורב בטענה שהוא אינו מוגדר כקרבה ראשונה לחלל. במקרה הטוב, נשלח ל "ועדת חריגים". אתם מבינים?
האבות שלנו נלחמו במלחמות שבנו את המדינה, אותם גיבורים שאתם מהללים ומוקירים ביום הזכרון אבל במחשכי משרד הבטחון, את ילדי הגיבורים לא סופרים. הם חריגים.
כ15,000 יתומי צהל מסתובבים ביננו. פגי תוקף.
מגיל צעיר מלמדים אותנו לשתוק. לעמוד דום. להיות חזקים כמו שאבא היה.
להיות חזקים בשביל שאמא לא תקרוס, להיות חזקים בשביל שסבא וסבתא לא יהיו עצובים, להיות חזקים בשביל כולם.
מי יהיה חזק בשביל יתומי צהל?
הכותבת היא מיכל טלקר - יתומת צהל ואחת ממובילה מחאת יתומי צהל הבוגרים
