לא די לחוקק חוקים. צריך גם לדעת לאכוף אותם, בנחישות וללא מורא. החוקים כשלעצמם אינם מגינים עלינו. ספר החוקים לא עזר לנער שנרצח בדקירות סכין על ידי שיכור. ספר החוקים גם לא עזר לנערות שנדרסו על ידי שיכור. ספר החוקים לא יכול היה למנוע את האסונות הכבדים למשפחות שאיבדו את יקיריהן, בגלל שיכורים
אחוז נפגעי הנפש בישראל דומה לזה שבמדינות המערב, אולם החלק היחסי בעוגת התקציב עבור אותה אוכלוסיה נמוך בהרבה – בדיוק חצי. ממשלת ישראל חוקקה בשנת 2000 את חוק "שיקום נכי הנפש בקהילה". מדובר בחוק מצויין הומאני ומתקדם אך בישראל כמו בישראל לשון החוק היא אחת ויישומו אחר לגמרי. על פי החוק יש " לשקם ולשלב את נכי הנפש בקהילה כדי לאפשר להם להשיג דרגה מרבית אפשרית של עצמאות תפקודית ואיכות חיים, תוך שמירה על כבודם ברוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו". כך לשון החוק. בפועל העדר תשומת הלב לאוכלוסיה זו שהיא פגועה וחלשה, הותירה אותה פצועה בשדה הקרב שלא לאמר נטושה
האוכלוסיה החלשה מתעוררת. היא עדיין חלשה, היא עדיין מוחלשת, אבל היא לא מוכנה יותר לשתוק. בימים אלו מופץ מכתב ברשת: נשים וגברים פונים לביבי ומופז ודורשים למנות שרת רווחה לא על פי שיקולים קואליציוניים, ולא על פי שיקולים של שמור לי ואשמור לך, אלא, לשם שינוי, מסיבות עניניות: מי יודע לעשות את העבודה? מי מוכן להטות אוזן? המכתב לא מסתפק בדרישה הזו, אלא הוא גם מציין את שמה של שרת הרווחה הבאה: אישה שעוד טרם מינוייה לכנסת הייתה כר הדמעות של האוכלוסיה החלשה, של האזרחים הפשוטים, לא של העמותות המדושנות, ולא של הלוביסטים בשכר ולא בשכר - חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ' (קדימה)
נעל הושלכה על סדאם חוסיין. זה הגיע לו. נעל הושלכה גם על השופטת דורית ביניש, והיה גלום בה מסר: העם לא רוצה אותך. המשליך היה אבא גרוש שחש ששופט בית המשפט, פיליפ מרקוס, התעלל בו. המסר לא חלחל ואז באה מחאת יולי-אוגוסט 2011. העם רצה צדק חברתי, אבל העם גם רצה צדק שיפוטי. זה לא קרה, וגם זה לא יקרה. בייניש אמרה שבתי המשפט יהיו יותר קשובים לאזרח, ומייד אחר כך שתי עתירות חברתיות שהוגשו כמבחן רצינות לבית המשפט העליון, הושלכו לפח. תגובת הארגונים החברתיים לא איחרה לבוא: ארבל, נאמן וכחלון ואחרים נתבעו בארה"ב בעילה של פשעים נגד האנושות. כיצד קורה שבייניש פותחת את פרישתה מכס השיפוט, כאשר תחת השגחתה, שופטים ושרים בכירים נאלצים להתגונן בחו"ל בפני האשמות כה חמורות של פשעים נגד האנושות? מישהו נרדם בשמירה? מישהו חושב שעולם כמנהגו ינהג?
איך יתכן שבישראל בת 64 השנים, שקמה בזכות, מחמת, בגלל, כתוצאה מ- או כאנטיתזה ל- (תבחרו במה שתרצו) שואה, מתקיימים אלו בצד אלו, מעדנות ובשאננות, עם אלופים במיל' כיו"ר וראשי ערים בגמלאות כמנהלי על, שני גופים שהם לא פחות מכתם על מוסריותנו כחברה – הקרן לרווחת ניצולי השואה והחברה להשבת רכוש הנספים (וגם לאיתורו)
הפרשה המזעזעת שאירעה בחוף בוגרשוב לא חמורה פחות בגלל שמדובר בנערת ליווי. העובדה שהציבור הישראלי מקבל בשוויון נפש מציאות בה קבוצת נערים בני 15-16 מנצלים אישה תמורת תשלום למין קבוצתי היא קשה ומזעזעת
בשנים האחרונות השתרש במחוזותינו מנהג מגונה שעיקרו בשימוש פופוליסטי וזדוני בשיח השואה על מנת לתאר מצבים שהקשר בינם לבין האסון הגדול ביותר שפקד את העם היהודי מאז ומעולם הוא מקרי בהחלט. הגיע הזמן לשים לזה סוף. כמעט מדי חודש בחודשו אנו שומעים על הפגנות של פעילי שמאל הנערכות בסמוך למחסומי צה"ל השונים. קשה שלא להזדעזע מההשוואות הבוטות והחריפות בין החיילים שממלאים את תפקידם תוך סיכון פוטנציאלי מתמיד של חייהם לבין הפושעים הנאצים שטבחו בשישה מיליון יהודים בלי לחשוב פעמיים
