דעות

מיום שהתגבשה בי דעתי, אני שמאלן בן שמאלן. סביר להניח ששרתי, בגרון ניחר ומוקף בקהל, את "שיר לשלום" יותר פעמים מששרתי את התקוה. אבל איזה מקום יש לשיר לשלום מול אחמדינג'אד, נסראללה ומשעל? אסור לשמאל הלאומי לטמון את הראש בחול – הגיעה העת להילחם. פשוט, כי אין ברירה אחרת

הכותרת בהחלט הרשימה אותי: " חשיפה: מהפכה במערכת החינוך תחזיר את התלמידים לבית הספר בחופש הגדול" . עוד בטרם החלתי בקריאה, עיניי אורו ולבי התרחב. בעיני רוחי כבר ראיתי את חצרות בתי הספר הומות אדם ב"חום יולי אוגוסט", את הכיתות הממוזגות רוחשות תלמידים צמאי דעת, ובחדר המורים שוררת שמחת היצירה. התמונה הקסומה הזאת הרחיבה כל כך את דעתי עד שלא התאפקתי מלשאת את כפות ידיי אל על, ולצעוק בהתלהבות מובנת: "אשרי העם שככה לו"

לא, הפעם לא אעסוק בענייני חינוך, לפחות לא באופן ישיר. אפשר שאם תתאזרו בסבלנות ותהיו מוכנים לזכור לי את חסד הטורים הקודמים, אתם עשויים לגלות שלמרות הכל מדובר בחינוך, שהרי בינינו, הכל עניין של חינוך. ברשותכם, אתחיל דווקא ב"כותרת המשנה", כלומר ב"קנאה שאוכלת אותי"

הביקורת של מבקר המדינה על שר החקלאות, שלום שמחון, חורגת מכל קנה מידה סביר וגורמת עוול חמור. אילו מר לינדנשטראוס היה מכהן בתפקידו בשנות החמישים מפעל ההתיישבות המפואר לא היה קם בשל המגבלות שהוא היה יוצר. המבקר מתח את סוגית ניגוד הענינים לגבולות בלתי אפשריים שיביאו לכך ששר חקלאות שהוא איש התיישבות לא יוכל לתפקד

ה"התאמות" לבחינת בגרות, למי הן בדיוק מתאימות ואת מי הן משרתות? את התלמידים "לקויי הלמידה"? אולי את המורים? או את מנהלי בתי הספר? או אולי את ההורים ואולי אפילו את משרד החינוך עצמו? התשובה לצערי היא: גם... וגם.... וגם... וגם....