התוצאות הרשמיות לא מותירות מקום לספק: שאול מופז הוא האדם שינהיג את מפלגת קדימה בבחירות הקרובות. מופז, למוד אכזבות מהפעם הקודמת בה גברה עליו לבני בפער של כ-400 קולות בלבד, לא הותיר בסיבוב הזה דבר ליד המקרה. ממבחן התוצאה ניתן להבין דבר אחד – יותר משהמתפקדים בקדימה חיפשו אלטרנטיבה לבנימין נתניהו – הם חיפשו אלטרנטיבה לציפי לבני
לציפי לבני מעלות רבות וגם יריביה המרים ביותר יודו בכך, אך בשלוש השנים האחרונות ציפי לבני הייתה גם האחראית הכמעט הבלעדית לצניחה בפופולריות של קדימה מחד ובהפיכתה של האופוזיציה במדינת ישראל למוסד חסר תכלית שאפשר לקואליציה לעשות את כל העולה על רוחה מבלי להציב לה אתגר של ממש.
אינני מקבל את הטיעון לפיו לא ניתן לעשות דבר באופוזיציה. נכון, אין להתעלם מהעובדה שהקואליציה של נתניהו היא ללא ספק אחת הקואליציות היציבות ביותר שהיו כאן בשני העשורים האחרונים, אך תפקידה של האופוזיציה אינו נמדד אך ורק ביכולתה למנוע את העברת החוקים בהם חפצה הקואליציה במבחן התוצאה, כי אם גם ביכולת להציע אלטרנטיבות ולשכנע את הציבור עצמו כי מדובר בחלופות ראויות – ואת זה לא ראינו.
לראייה, בכל ימי כהונתה של ממשלת אולמרט, מפלגת הליכוד שצברה 12 מנדטים בלבד הצליחה לאתגר את הקואליציה אינספור פעמים תוך מילוי תפקידה כאופוזיציה נשכנית.
אז מה כבר נותר לומר על קדימה שזכתה ללא פחות - 28 מנדטים בבחירות האחרונות? למי שתוהה אגב אז כן, מדובר בסיעה הגדולה ביותר בכנסת שהציגה במהלך הקדנציה הנוכחית יותר גימיקים מגוחכים (הנפת דגלים שחורים באולם המליאה והגשת גביעי קוטג' לראש הממשלה) מאשר פעילות פרלמנטרית של ממש.
במילים אחרות, ציפי לבני של שלוש השנים האחרונות לא יזמה שום דבר – היא רק הגיבה לסדר היום שהוכתב על ידי נתניהו – כך לא מנהיגים אופוזיציה. תשאלו את ביבי.
ציפי לבני לא השכילה לנצל את האשראי שהעניק לה הציבור הישראלי, והפכה את מפלגת קדימה תוך שלוש שנים מהסיעה הגדולה בכנסת לאחת הפחות משפיעות שבה. כל זאת מבלי להזכיר את העובדה שאם נבחן את הדברים בחישוב פוליטי גרידא, הרי שלדעת רבים ממתפקדי קדימה (גם מקרב לא מעט ממקורביה של לבני) היה עליה לקבל את דרישותיה הכספיות של ש"ס בשלהי שנת 2008 ולהמשיך הלכה למעשה את כהונתו של אולמרט אשר נאלץ לפרוש מתפקידו. לבני החליטה לסרב להצעה ושילמה את המחיר שלוש וחצי שנים מאוחר יותר.
מובן שלכל אלה יש גם להוסיף את התזוזה האלקטורלית של הציבור הישראלי ימינה על ציר העמדות הבטחוני בשלוש השנים האחרונות. כמעט בכל מערכות הבחירות שהתקיימו עד כה בישראל, סדר היום המדיני-בטחוני הוא זה שהכתיב את תוצאות הבחירות ולמעשה העניק יתרון למועמד שנתפס ככזה המסוגל לשמור על האינטרסים הבטחוניים של ישראל.
גם לאחר עידן המחאה החברתית (ובטרם תתחדש שוב בקיץ הקרוב), נתניהו וליברמן נתפסים ככאלה – ציפי לבני שהציגה בשלוש השנים האחרונות קו יוני יותר ביחס למשנתו הניצית של נתניהו מצטיירת כלא רלוונטית, על אחת כמה וכמה בעידן שאחרי הצהרתו של אבו-מאזן לפיה, גם ההצעה חסרת התקדים שקיבל מאולמרט – רחוקה שמיים וארץ מהצעה שאותה יכול לקבל כחלק מתהליך ההגעה להסדר כולל.
לבסוף, אי-אפשר בלי כמה מילים על המנצח הגדול של הבחירות הללו – שאול מופז. שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר יצא עם ידו על התחתונה בפריימריז האחרונים. הוא הרגיש שגנבו לו את הבחירות משום שהפער בין שני היריבים היה זעום במונחים פוליטיים – כאמור 400 קולות בלבד. באותו היום הוא נשבע שהתרחיש הזה לא יחזור על עצמו ועשה ככל יכולתו על מנת לקיים את ההבטחה.
מופז שכנע מספר רב של חברי כנסת לתמוך בו. הוא בנה מטה מאורגן ומסודר שפעל כאיש אחד ביום הדין. הפעילים המרכזיים שעבדו עבור מופז ווידאו כי התומכים שלו אכן יגיעו לקלפי ביום הבחירות ולא יישארו בבית. אחוז ההצבעה הנמוך (40% בלבד מסך המתפקדים הצביעו אתמול) שירת את מופז משום שהמצביעים שעליהם בנתה לבני נשארו בבית.
לאורך כל שלוש השנים האחרונות טען מופז שלבני לא עושה מספיק. הוא הגדיל לעשות כאשר פרסם תכנית מתאר מדינית פרי עטו על מנת להמחיש שכאשר ייבחר להחליפה – הוא כבר יידע מה לעשות וכיצד לנצח את נתניהו. כעת, חובת ההוכחה – עליו.
הכותב הוא יורי גנקין, יועץ אסטרטגי המתמחה בתחום המיתוג האישי, העסקי והפוליטי
