נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, ורעייתו הגברת נחמה ריבלין, קיימו במשכנם היום, יום ראשון, י"ז כסלו, 29 בנובמבר, אירוע הוקרה לפצועי צה"ל ולנפגעי פעולות איבה. באירוע נשאו דברים שגיא בנאו אשר נפצע בגבול עזה והשתקם, ועוזי מור שנפצע במלחמת יום הכיפורים. עוד נשאו דברים נשיא המדינה, שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, שר הרווחה והשירותים החברתיים ח"כ חיים כץ, ויו"ר ארגון נכי צה"ל חיים בר. האירוע התקיים בנוכחות הרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט, מנכ"ל הביטוח הלאומי פרופ' שלמה מור יוסף, מנכ"ל משרד הביטחון דן הראל, יו"ר ארגון נפגעי פעולות איבה יהושע כהן, נציגי ארגון נכי צה"ל, פצועי צה״ל ונפגעי פעולות איבה ובני משפחותיהם.
נשיא המדינה פתח את דבריו בהתייחסות לתאריך הסמלי בו נערך האירוע, כ"ט בנובמבר, ולמאבק שטרם הסתיים, הנשיא סיפר על זיכרון אותו לילה בו הוכרע באו"ם על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ותוכנית החלוקה, על החגיגות ברחבי הארץ באותו הלילה ועל כך שהמאבק על הארץ לא תם עד היום ואמר: "דרכנו כאן לא הייתה קלה. אך עלינו לזכור ולהזכיר לכולם, הקמנו מדינה כדי להיות כאן ונהיה כאן תמיד."
"בחודשים האחרונים, מאז פתיחתה של המערכה הנוכחית, אני מבקר בבתי חולים, משתתף בלוויות שתמיד הן קורעות לב ומבקר בבתי האבלים ברחבי הארץ, חיילים ואזרחים", אמר הנשיא והוסיף: "הם בוכים ואני בוכה איתם. הכאב הוא פיזי ממש, כאב שפוצע את הלב. כל נפגע, כל פצוע או נרצח, כל משפחה שעולמה חרב עליה, מוסיפים ומגביהים את הר הכאב העצום הזה, עד כי כמעט אי אפשר לשאתו."
הנשיא התייחס לגל הטרור הנוכחי וההסתה המלבה אותו, ואמר: "אנו עומדים במערכה שאין לה שם, אכזריות חסרת תכלית, המונעת משנאה והסתה. איך קוראים לבת 16 חמושה במספריים היוצאת מבית הספר ותוקפת פלסטינאי מבוגר, טרוריסטית? מחבלת? איך מדברים על בן 13 חמוש בסכין, המנסה לרצוח את בן גילו היהודי, מחבל? פושע? אויב? איך מתייחסים לאויב הנלחם בכדי להחדיר מורא וטרור בלבבות. ברגעים האלה עלינו לזכור, גם אלו המבקרים על פי תפיסת עולמם את מדיניות ממשלת ישראל לצדנו המוסר. לצדנו הצדק, לצדנו צדקת הדרך. מגובים באלו בקור הרוח- בשאר הרוח ובעוז הרוח- אנחנו נוכל להם. אסור לנו להתפתות לפתרונות קלים פופוליסטיים, חסרי ערך ממשי. עלינו לשקול את צעדנו באומץ ובתבונה רק כך נוכל לאויבנו הבוחרים לחנך את ילדיהם על הסתה ושטנה. הבוחרים בחושך. הבוחרים בעיניים פקוחות ברצח ובשכול. שכנינו הפלסטינים- אני קורא לכם מכאן, הפסיקו את ההסתה, הפסיקו את השקרים, יש דרך אחרת. פורנוגרפית המוות של דעא"ש, איננה הדרך."
הנשיא דיבר על השיקום הקשה והדרך הארוכה בחזרה לחיי השגרה עמה מתמודדים הפצועים ואמר: "אני מסתכל עליכם, חיילים ואזרחים, לוחמות ועוברות אורח, ורואה את הגבורה, את ההתמודדות היום יומית עם הפציעה ועם השיקום. אני רואה את הדרך שעברתם, ויודע כמה קשה הדרך שעוד תעברו. יש עוד רבים וטובים מבנינו ומבנותינו, פצועי מערכות ישראל, שסיפורי הגבורה שלהם, סיפורי הקרבות וכאבי הפציעה, מלווים אותם ומלווים אותנו, בכל רגע, כל שעה. מזכירים לנו שקיומה של מדינתנו איננו מובן מאליו, מזכירים לנו את המחיר הכבד. אני מסתכל סביבי ומצדיע לכולכם- פצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. מצדיע לגבורתכם, מצדיע לאומץ, מצדיע לכוחות העצומים שאתם מפיקים, במאמץ שלכם לשמור על השמחה, על החיוך, על המשפחה. על החיים. גם למשפחותיכם אני מצדיע משפחות מופלאות המקלות עליכם בדרך הארוכה עד לרפואה השלמה, עד לשיקום המלא. אני מרים עיני הלאה, ורואה את העם העוטף אתכם ומתפלל שוב מי ייתן ובשנה הבאה לא תתרחב עוד משפחת פצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה."
שגיא בנאו, נשא דברים באירוע בשם ארגון נפגעי פעולות איבה, נפצע בפיגוע בעזה בשנת 1992 בזמן שעבד כמאבטח מיכלית דלק, השיירה בה נסע הותקפה על ידי מחבלים ושגיא נפצע בראשו מאבן איבד את הראיה בעינו הימנית ואובחן כסובל מפגיעת ראש קשה. שגיא סבל מפוסט טראומה ולאחר שיקום ארוך הקים משפחה, והוא בוגר תואר ראשון ושני במשפטים, ומסיים בימים אלו את עבודת הדוקטורט. בדבריו קרא שגיא לחברה בישראל לסייע לנפגעים לחזור לחיי שגרה ואמר: "אנו מתמודדים יום יום, שעה שעה, במשך כל ימות השנה עם הכאב, האובדן והשכול. אנו מגש הכסף, עליו ניתנה המדינה לאזרחיה, ולכן ראוי שכלל האזרחים יהיו רגישים ומודעים לטראומה שחווינו ויתחשבו בכל אותם נכים אשר שילמו בגופם ובנפשם שמנסים לשקם עצמם ולחזור להיות חלק מהחברה בישראל."
עוזי מור נפצע קשה במלחמת יום הכיפורים ואיבד את מאור עיניו, רגלו וידו. לימים שכל את בנו יפתח ז"ל, טייס וסגן מפקד טייסת F16, אשר נהרג בהתרסקות מטוס. בשנת 2015 צוין עוזי ע"י שר הביטחון כמופת שיקום. כיום עוסק עוזי בחינוך בני נוער לגיוס לצה"ל. לפני שעלה לבמה, הוקרן סרטון על חייו בסיומו ניגשה אליו הגברת ריבלין, חיבקה אותו ארוכות ואמרה לו כי הוא מהווה השראה גדולה. בדבריו התייחס לבחירה בחיים על אף הקושי ואמר: "כאשר לא יכולתי להילחם עוד במלחמות ישראל, הסתובבתי בבתי חולים להשרות את האופטימיות, שלעיתים אולי מוגזמת, על פצועים אחרים. במפגש עם הנכים, שהינם ראשית כל פצועים, עולה בי מחדש בכל פעם ההבטחה שנתנו לאחר מלחמת ששת הימים כי זו תהיה המלחמה האחרונה. כנראה שאנו לא יכולים לקיים זאת, כי המציאות שאנו חיים בה היא מציאות שבה אנחנו לא חיים על החרב, אלא עם החרב. כל עוד אני יכול לעזור, אסתובב בבתי חולים ואמשיך להשרות את האופטימיות הזו."
