חז"ל הם שקבעו את ט"ו באב כחג האהבה, והם גם אלה שסיפקו את הסיבות לחגוג אותו. רמז למרכזיות שבהן נמצא בספר שופטים. שם - בתיאור אותן חגיגות כרמים שהיו חביבות כל-כך על גברי שבט בנימין - מצוין בפירוש שהחג נחוג "מימים ימימה".
גם ספר שיר השירים המיוחס למלך שלמה הוא עדות חזקה לכוחה של האהבה. המגילה הבנויה כסדרה של שירי אהבה בין בני זוג, גבר ואישה, הפונים זה אל זו, נחשב (ובצדק!) לאחת מיצירות המופת הגדולות שנכתבו.
“על־משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי; ביקשתיו ולא מצאתיו”, שרה האישה המאוהבת. “מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים”, משיב לה אהובה. וכך הם קוראים זה לזה, בשיאי התשוקה. המיוחד במגילת האהבה הזאת הוא ששני הקולות המרכזיים שמופיעים בה – הגבר והאישה – הם בעלי סמכות שווה בהבהרת עמדותיהם זה כלפי זה. מדובר בטקסט שאין בו הבדלים היררכיים בין הדוברים. הדיבור דיאלוגי משום שלדוברים ניתנת עצמאות, והטקסט משקף את עמדות שני הקולות.
כוחה העצום של האהבה וההתאהבות ידוע מזה זמן רב. אך ממש כמו שאצל מהמרים קיימת פעילות מוחית וריגוש רק מלדבר או לחזור להימורים, כך גם אצל המאוהבים יש פעילות מוחית רק מלחשוב על בן הזוג. כל מי שהתאהבו אי-פעם מכירים את התחושה. יותר מזה – רוב מי שהתאהבו אי-פעם בטוחים שהם המציאו את זה, שהם היחידים שחוו את זה, שהדבר המופלא הזה התגלה רק להם ושאף אחד אחר לא חווה את הרגשות האלה מימיו בעוצמה כזו ובאופן הזה.
חוקרים של הגוף והנפש מצאו שאנשים מאוהבים הם למעשה מסוממים. זה אולי נשמע מוזר - אבל זה ככה. כשאת מאוהבת, כשאתה בעננים, הגוף שלכם מוצף הורמונים וחומרים כימיים טבעיים שהופרשו במוח ובאיברים אחרים בגוף ואלה אחראים לתחושה הטובה השוטפת אתכם. בשלב המשיכה, בשיאה של ההתאהבות, המוח מפריש כמויות גדולות של דופאמין ונוראפינפרין – שניים מהמעבירים העצביים הרבים שמפעילים את המערכת המורכבת הקרויה בני אדם. מסיבה זאת גם האוהבים במגילת השיר מרבים להשתמש בדימויים שונים כדי לתאר זה את זה. האישה משולה לסוסה, לתור, ליונים, לחרוזים. בטנה מזכירה ערימת חיטים, שדיה דומים לתאומי צבייה, טעם פיה כדבש וחלב. הגבר מתואר כפּרי מתוק, כעופר איילים, ככתם פז. ידיו חסונות כמו גלילי זהב, נשיקותיו ממתקים.
כך או אחרת, עם ובלי קשר לשורשיו של יום האהבה, אהבה היא אהבה היא אהבה - ולכן לקראת ט"ו באב בחרנו בשבילכם פריטים שתרצו להעניק בשם האהבה מכל הלב.
