"יש לעודד מדיניות עבודה עד גיל מבוגר או לבטל את חובת היציאה לפנסיה. כך ייפסק התיוג כ'זקנים', התחושה הרעה של האנשים עצמם תעלם ואיתה הלחץ הנפשי המתקרב עם התקרבות גיל הפרישה וכל אחד יוכל להחליט על פי יכולתו ורצונו האם להמשיך לעבוד", ציינה סיגל נעים שערכה את המחקר.
במחקר האיכותני, אותו ערכה נעים בהנחיית ד"ר ישראל (איסי) דורון, רואינו בראיונות עומק גברים שבחרו לפרוש בפרישה מוקדמת מחברות ממשלתיות, שעברו תהליכי הפרטה, כשטווח השנים שעבר מהפרישה הוא 3-5 שנים. כאמור, אחד הממצאים הוא שהפורשים רואים בגיל הפרישה (כיום 67 לגברים ו-64 לנשים) "קו סיום" מלאכותי, שנועד בעיקר למטרות איזון אקטוארי של חברות הביטוח: אף אחד מהם אינו רואה עצמו כזקן וברור להם שלפניהם עוד משך חיים ארוך ומהנה.
לדבריה של החוקרת, למרות שמדובר באנשים שפרשו בפרישה מוקדמת מרצון - בניגוד לפרישה מוקדמת בכפייה - התחושה העיקרית שעלתה ממרבית הנחקרים היא תחושת אכזבה עמוקה שחשו ממקום העבודה. עוד היא הוסיפה כי מרכזיות העבודה, על אף הריחוק מהפרישה, מתבטאת גם בדרך שהם מתארים את עצמם. כשהתבקשו לספר את סיפור חייהם מרבית המרואיינים תיארו עצמם דרך הקריירה התעסוקתית שלהם בפרטי-פרטים, כשרק מעטים בחרו לספר על משפחתם וגם זה במשפט אחד או שניים.
ממצא נוסף שעולה מהראיונות הוא שלמרות שכלפי חוץ מספרים הנחקרים כי הם מרוצים מהפרישה וכי הם אלה שבחרו לפרוש מכיוון שהעבודה כבר לא התאימה להם, מדובר למעשה בסיפור כיסוי - בעיקר כלפי עצמם - שבא לגשר על המציאות הקשה שנכתפה עליהם, מציאות של אכזבה, תחושת עלבון והבנה כי אם יסרבו לפרוש הזכויות הפנסיוניות שלהם יפגעו. "זהו למעשה מעין סיפור כיסוי המסייע להם להבנות מציאות חדשה עמה יוכלו לחיות בשלום", אמרה החוקרת.
לאור כל זאת, ממליצה החוקרת הפרישה לעודד מדיניות עבודה עד גיל מאוחר או להסיר את חובת הפרישה. "בצעד זה המעבר מעולם העבודה לעולם הפרישה יהפוך לחלק יותר וחד פחות ובאופציית הפרישה יבחרו רק המעוניינים. כך ניתן יהיה לתגמל עובדים אשר ימשיכו ויתמידו בעבודתם ובכך יוכלו להבטיח לעצמם עתיד כלכלי משופר אף יותר לכשיחליטו אכן לקום ולפרוש", סיכמה.
