את מספר פסקי הדין שניתנו למשמורת משותפת כאשר האישה אינה מסכימה ניתן לספור על אצבעות הידים והרגליים, מדובר בפסיקות של שופטים פורצי דרך שמנמקים היטב את החלטותיהם תוך כדי שהם מסתכלים על טובת הילד בלבד ומוכנים בגינה לחנך את ההורים.
מהי בעצם משמורת משותפת? אל תטעו. משמורת משותפת אין משמעה כי ההורים המתגרשים ימשיכו להתגורר תחת קורת גג אחת. המהות היא הענקת חזקת המשמורת באופן שווה לשני ההורים אך לא בהכרח זמני שהייה שווים.
בפועל המשמורת המשותפת יוצרת מצב בו יש לילדי ההורים הגרושים 2 בתים בהם הם מתגוררים לסירוגין על פי חלוקת זמניי השהייה. ההורים הגרושים שותפים להחלטות בנוגע לחיי ילדיהם בכול דבר ועניין. לעניין המשמורת המשותפת יתרונות רבים, וביניהם עידוד הההורים, שניהם ללא אפליה, ליצירת קשר חם ורציף עם ילדיהם.
המשמורת המשותפת עוזרת בהפחתת בעיית אי תשלום מזונות והתחמקות מנשיאה בנטל גידול הילדים. תוך כדי מאפשרת המשמורת המשותפת הקלה רצינית ביותר בתחושת האבדן הרווחת בקרב ילדי הורים גרושים ובקרב ההורים שאינם משמורנים, תחושה שהמחיר המשולם עליה לעיתים כבד מנשוא.
התנאים לקיומה של משמורת משותפת:
(א) מסוגלות הורית טובה דומה או שווה של שני ההורים.
(ב) רמה גבוהה של שיתוף פעולה בין ההורים וטיב התקשורת ביניהם.
(ג) רצון הילד.
(ד) מעורבות רבה של שני ההורים בחיי הילדים.
(ה) קיומו של קשר טוב ותקין בין שני ההורים לבין כל אחד מהילדים.
(ו) מגורי ההורים בסמיכות זה לזו, ותפיסת הילדים את שני הבתים כבתים מרכזיים בחייהם.
ניתוח של ששת התנאים האלו מעלה בעיה קשה ביותר כפי שציינתי בפתח מאמר זה:
סעיף א עוסק במסוגלות הורית. הבעיה בסעיף א הוא העובדה שרוב העומדים למבחן ההוכחה למסוגלות/כשירות הורית הם גברים. אבות שהיו מעורבים, פעילים, מטיבים, פתאום עומדים בפני השפלה של חדירה לחייהם הפרטים, חקירה של כול המוסדות הקשורים לטיפול בילדים - סוג של אפליה מגדרית ברורה. אסייג את דברי שיש פקידות סעד לעיני ילדים שבוחנות את שני ההורים ועושות זאת באמת ממקום של טובת הילד נטו.
סעיף ב עוסק ברמת שיתוף פעולה בין ההורים וטיב התקשורת בינם. על זה נאמר - נו באמת. אנשים לא מתגרשים כי טוב להם, אנשים לא מתגרשים כי רמת התקשורת בינהם טובה, אנשים לא מתגרשים כי הם משתפים פעולה בינהם בצורה מדהימה, אנשים מתגרשים כי הם עם בעיות תקשורת, אנשים מתגרשים כי הם עם בעיות שיתוף פעולה, אנשים מתגרשים כי הם בחרו להפסיק ולהיות חברים.
הסעיף מקומם בעיני, הוא סוג של התנשאות שמהותה "נחנך את ההורים להיות הורים טובים ואת כול מה שבגינו התגרשו נתקן". נו באמת. ראוי היה לקבוע סעיף שמהותו נכונות ההורים להגיע לרמת תקשורת סבירה בעניין הילדים, וכך גם לגבי שיתוף הפעולה, הרי הורה, וברוב המקרים זו האם שאינה רוצה במשמורת משותפת, צריך בסה"כ להצהיר שאין רמת תיקשורת טובה, שלא נאמר אין שיתוף פעולה, ובכך נסתם הגולל על זכותו של הילד לשני הוריו בצורה שיווינית מתוך כבוד האדם וחירותו.
סעיף ג עוסק ברצון הילד. ומה עם ילדים שהינם ילדים קטנים ? איך בדיוק ומי יקבע שמותר האב על האם או ההיפך ? חוק חזקת הגיל הרך קובע: ילד עד גיל 6 ילך עם אמו. חוק חזקת הגיל הרך פוגע מהותית בכול הקשור בקשר של הילד עם אביו, ונותן למעשה כוח בל יתואר בידי אמו, לא תרצה לא יתקיים.
סעיף ד עוסק במעורבות של ההורים במידה רבה בחיי ילדיהם. בואו ונתאר מצב תיאורטי: הורה איקס היה המפרנס העיקרי ואילו ההורה השני היה המפרנס המישני, ומפה שעיתותיו היו בידיו, בהסכמה עם ההורה המפרנס העקרי. ומפה שהוא היה המטפל העיקרי ? כלומר פרנסה אינה טיפול בבית ובילדים ?
ואם נגלה שההורה המפרנס היה האישה ואילו הגבר היה המטפל, האם יעמוד הדבר לזכותו או שהאישה תקבל אוטומטית את המישמורת והיה ואין היא מסכימה למשמורת משותפת ???
סעיף ה עוסק בקשר הטוב והתקין בין כול אחד מההורים עם כל אחד מהילדים. עוד סעיף בעייתי ביותר, שהרי ילדים הינם סוג של בבואה של המציאות וכמו ספוג הם סופגים את האווירה ומתנהגים לפיה.
לא מדובר בניכור הורי, אלא הורים הם בני אדם ואין מה לעשות. אי אפשר כל הזמן להחזיק מסכות, שלא נאמר להיות בדיסטנס ריגשי מהילדים, ראוי היה שיוחלף סעיף זה בבחינת ההורה הידידותי - ההורה שאינו פוגע בקשר של ההורה השני עם ילדיו, הורה שמעודד את ילדיו לקשר פעיל ורציף עם ההורה השני ופה מדובר הן בגברים והן בנשים.
סעיף ו עוסק בסמיכות המגורים של ההורים ותפישת הילדים את שני הבתים כבתים מרכזים בחייהם. איך בדיוק מצפים שהילדים יתפשו את בית האב כבית עיקרי אם הם מגיעים לשם פעמיים בשבוע וכול סופ"ש שני, ובין לבין הם צריכים להגיע לבית האם גם בימים בהם הם אמורים לשהות אצל האב כדי להכין מערכת, לקחת בגדים לאותו יום, או חפצים שדרושים להם לחוגים, הרי כל מה שצריכה לעשות האם הוא לעכב אותם מעט יותר אצלה בכול פעם שכזו, ולמעשה האב נישאר מחוץ לתמונה ומשמש סוג של ביביסיטר ולא כהורה מרכזי שביתו יכול להיתפש כבית עיקרי ...
נושא המשמורת המשותפת בעייתי בנושא נוסף שאותו משום מה מנסים להסתיר ולהצניע, מדובר בנושא המזונות. אין שום סיבה בעולם שמשיהו ישלם למישהו מזונות שלא על פי נוסחא פשוטה, אותה מקדמת בימים אלו ועדת שיפמן שמהותה צורכי הילד מול זמני שהייה וחישוב משכורות יחסיות.
כלומר, אם עד היום המפרנס העיקרי היה זה שהכניס יותר כסף אל החשבון המשותף ממנו נמשכו כספים בכדי לטפל בילדים, וזמני השהות הינם חצי חצי הוא ימשיך להזרים יותר וההיפך, היום למרות שמתרבות להן אט אט פסיקות שמאפשרות אחריות הורית משותפת וזמני שהייה נרחבים אצל האב עדיין המזונות הינם סוג של עניין שנופל אך ורק על האבות ומפה שלמעשה המערכת דנה אותם לסוג של בעיתיות מובנה מראש .
אם נחזור למילכוד 22, שופט יפסוק משמורת משותפת ב99% מהמקרים אך ורק אם יתמלאו ששת התנאים המתאורים לעיל, אלא שקיומם למעשה תלוי ברצונה הטוב של האישה, וזו כאמור אין שום סיבה שתוותר על זכויות היתר שלה, שלא נאמר נקודות היתרון שלה, במאבק הזה. ואל תטעו - מדובר במאבק קשה ביותר, מאבק על הזכות של הילדים לשני הורים עצמאים מעוצמים ומסוגלים לתמוך ולגדל ....
מדובר במאבק של 50 אחוז מהזוגות המתגרשים למימוש אבהותם, מדובר במאבק שמהותו הרבה רגשות והרבה כאב ...מילכוד 22 פירושו שלא משנה איך תסתכלו על בעיה, הפיתרון הוא בעיה בפני עצמה ....
כאשר מתגרשים לא צריך להיות חברים, אך חייבים להבין שמדובר בקשר שלא ניתן לנתקו קשר לילדים ועל שני ההורים לעשות מאמצים לוותר על האגו ובעיקר להבין שהם לא מתגרשים מהילדים ואלו האחרונים זקוקים להם יותר מאשר במשפחות שלא חוות את השבר הזה .
הכותב, סתיו אדם, הינו גרוש אב לארבעה ילדים, פעיל חברתי בנושא השיוויוניות במשפחה, מקים ומפעיל קבוצות תמיכה לגרושים גרושות מתוך ראייה של טובת הילד. לתגובות אישיות ניתן לפנות לstavjadam@gmail.com
