בשנים האחרונות מתרבים הגופים הפרטיים והציבוריים שמציבים על דעת עצמם מצלמות מעקב ברחובות הערים, ובאמצעותן מתעדים את תנועת העוברים והשבים. המעקב המצולם ומאגרי המידע האדירים שהוא יוצר אינם נתונים בפיקוח ומשמשים לעיתים למטרות שלא למענן הם מבוצעים.
אילת היתה העיר הראשונה שהציבה מצלמות מעקב בשנת 2004 במסגרת פרויקט "עיר ללא אלימות". הממשלה החילה את המודל בשנת 2006 על עוד 12 ערים, ואילו המשרד לביטחון פנים הרחיב בשנת 2009 את הפרויקט לעוד 69 רשויות.
הקליניקה לזכויות אדם הפועלת בבית הספר למשפטים ע"ש שטריקס, במסלול האקדמי המכללה למינהל ערכה בדיקה בשמונה ערים בהן מוצבות מצלמות מעקב, וגילתה שכל עירייה פועלת על דעת עצמה בהפעלת המערך, באיסוף הנתונים ובשמירתם, זאת ללא נהלים ברורים. כך למשל, בבת ים לא קיימות כלל תקנות להפעלת מערך מצלמות המעקב בעיר ולטענת העירייה גם "לא צריך".
על פי הנתונים שאספה הקליניקה:
בנתניה – מוצבות 29 מצלמות מעקב
ברמלה – מוצבות 64 מצלמות
בלוד – מוצבות 6 מצלמות והעירייה פרסמה לאחרונה מכרז להצבת 120 מצלמות נוספות
בגבעתיים – מוצבות 12 מצלמות
בירושלים, חדרה, אילת ובת-ים לא מסרו פרטים לגבי מספר המצלמות הפועלות בעיר.
בעולם כבר מתחילים להבין שהמצלמות אינן יעילות במניעת פשע: בלונדון, שבה פועלות יותר ממיליון מצלמות מעקב, אפילו המשטרה כבר הודתה שאלף מצלמות והמערך הלוגיסטי היקר שקשור בהן, מסייעות לכל היותר לפתור פשע אחד בשנה. בשעה שממשלת בריטניה מקדמת חקיקה שתרסן את המעקב המשתולל, פרסם לאחרונה המשרד לביטחון פנים מכרז ענק ל"הקמת מערך טכנולוגיה ומוקדי שליטה ובקרה ברשויות המקומיות".
לדברי עו"ד אבנר פינצ'וק, ראש תחום פרטיות ומידע באגודה לזכויות האזרח, "הלכה למעשה, מקימה המשטרה מנגנון מעקב פולשני ומסוכן ללא סמכות חוקית ובלא פיקוח ציבורי. בנוסף לכך, מעבירה המשטרה את הסמכויות, שיש לה לדעתה, לעשרות רשויות מקומיות וממנה אותן להיות 'קבלן משנה' לביצוע משימות מעקב שחורגות מסמכותן החוקית."
עו"ד פינצ'וק מוסיף כי "רישות רחובות הערים במצלמות עתיד ליצור מנגנון מעקב חסר תקדים בהיקפו. אדם שיוצא למרחב הציבורי אינו מאבד את זכותו לפרטיות, ויש לו ציפייה סבירה לכך שבמרבית המקרים הוא יוכל להעלם בהמון ולא להיות נתון למעקב רצוף בכל מקום ובכל עת. ציפייה זו תופר אם ייעשה שימוש גורף ובלתי מבוקר בטכנולוגיות מעקב."
הפגיעה בפרטיות מתרחשת כבר בעצם הצילום ובהעברת התמונות למרכזי בקרה ומעקב, בדומה לפיקוח הויזואלי שמתנהל על אסירים בבתי הסוהר. פגיעה נוספת וחמורה יותר מתרחשת שעה שהמידע הויזואלי שנקלט בעין המצלמה מועבר למאגרי מידע ענקיים, שמאפשרים איחזור ושליפה של המידע בכל עת, אפילו לאחר חודשים ושנים. מה גם שבעתיד הקרוב ישולבו במערך זה טכנולוגיות לזיהוי פנים שיעצימו את הפגיעה בפרטיות. מחקרים רבים מלמדים על שינוי בהתנהגות ואיכות החיים של אנשים שנמצאים תחת מעקב מתמיד, שינויים ששקולים לפגיעה באוטונומיה ובחירות האישית.
באגודה לזכויות האזרח דורשים לקיים דיון ציבורי בכל הנוגע לשימוש במצלמות מעקב במרחב הציבורי, ולהביא להסדרה נורמטיבית שתאזן בין התועלות שניתן להפיק מהטכנולוגיה לבין צמצום הפגיעה שהיא מסבה לזכויות אדם. נדרשת חקיקה שתגביל את המעקב המצולם, ושתטיל סנקציות על כל חריגה וניצול לרעה.
