ללא פיקוח מינימלי, ללא הגבלה על קבלת מטופלים, ללא תמריץ לגמילה ועם מינימום תמיכה סוציאלית: כך מפקיר משרד הבריאות את האחריות על מרכזי חלוקת המתדון לנפגעי סמים. הבוקר עתרו מטופלים במרכזי המתדון שהקים משרד הבריאות, יחד עם האגודה לזכויות האזרח ועמותת רופאים לזכויות אדם לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים בדרישה לבטל את המכרז המאפשר לחברות פרטיות למטרות רווח להתמודד על הפעלת מרכזי המתדון המכרז אמור להסתיים מחר (חמישי, ה- 29.7) , אלא אם בית המשפט יורה לעצור אותו. האגודה לבריאות הציבור, אשר מפעילה כיום את המרכזים. עתרה גם היא נגד המכרז.
בעתירה מפורטת רשימה ארוכה של ליקויים במכרז, באופן שמעורר חשש ממשי לפגיעה קשה במטופלים. בין הליקויים שנמצאו:
שיטת התגמול של הזכיינים מעודדת אותם לחסוך בטיפול, היות שהם מתוגמלים בתשלום קבוע עבור כל מטופל, ללא קשר לעלות הטיפול הדרושה לו, ואין הגדרה ברורה של השירותים הפסיכו-סוציאליים שעלהזכיין לספק. בנסיבות אלו, האמצעי הזול ביותר הוא אספקת תחליפי הסם עם תמיכה סוציאלית אפסית. העותרים טוענים, חלקם מניסיון אישי, כי זהו מתכון בטוח להפיכת המרכזים הללו למעין "תחנות סמים חוקיות".
לא נדרש אישור משרד הבריאות לצורך קבלת מטופלים חדשים, אין דרישות סף מוגדרות: מכורים רבים מעוניינים להיכנס לטיפול במרכזי המתדון, אך לא כולם מתאימים לטיפול הזה. רבים מהם מבקשים לצרוך את החומר בצורה מסוכנת או אף לסחור בו; אלא שכאשר הזכיין מתומרץ על פי מספר המטופלים, אין לו שום סיבה להערים קשיים בפני מכורים שיבקשו לקבל אספקה שוטפת של החומר. באופן דומה, משרד הבריאות אינו מציב לקבלנים תנאים המחייבים הפסקה של הטיפול, במקרים של שימוש לא תקין בחומר.
אין לזכיין תמריץ לעודד את המטופלים להיגמל מהמתדון; עבור הזכיין, גמילה של המטופלים מצריכת תחליף הסם, משמעה ויתור על הכספים שמעביר משרד הבריאות עבור המטופל.
התמחור לוקח בחסר ומכתיב בהכרח פגיעה בתנאי העסקה של העובדים - פגיעה שעשויה להיתרגם לפגיעה במטופלים, ועומדת בסתירה להערכות התקציביות שהציגה הרשות למלחמה בסמים;
מנגנוני הפיקוח על הזכיינים לקויים - המכרז אמנם מתייחס לצורך בפיקוח, אך אינו מפרט כיצד הדבר יתבצע או איזה סוג של מידע יחויב הקבלן למסור לגורמים המפקחים. כלל לא ברור אם ישנה כוונה או תקצוב לצורך יצירת מערך הפיקוח הדרוש למרכזי חלוקת המתדון. יתרה מכך, כבר כיום דרושה תוספת כוח אדם למערך הפיקוח, שכן כיום מועסקים במשרד הבריאות רק שישה מפקחים האחראים על כל המסגרות לטיפול בהתמכרויות בישראל.
אין הגדרה מסודרת של מדיניות הטיפול; אף כי לאורך המכרז ישנו אזכור ל"מסמך המדיניות" לפיו אמורים המתמודדים להעניק את הטיפול, במשך זמן רב כלל לא היה מסמך שכזה בנמצא. לאחר פניות חוזרות ונשנות, גובש במשרד הבריאות מסמך חלקי ביותר.
לדברי עו"ד "משכית בנדל">משכית בנדל מהאגודה לזכויות האזרח, אשר כתבה את העתירה: "בשנות התשעים היה ניסיון להעביר מרכזים לטיפול במתדון לידי גורמים פרטיים, שהסתיים בכישלון חרוץ. המרכזים הפכו למעין "תחנות סמים" חוקיות, ולאחר מספר מקרי מוות כתוצאה משימוש לא מבוקר בתחליפי סם, הוחלט לסגור אותם. אוכלוסיית נפגעי הסמים היא אחת האוכלוסיות המוחלשות והמנודות בישראל, וכדי להגן על זכויותיהם יש להעניק להם טיפול בתנאים ראויים, על ידי הגורמים הציבוריים המתאימים, ובוודאי שאסור להפקיר את הטיפול בנגמלים בידי חברות פרטיות למטרות רווח."
גליה (שם בדוי), מכורה לשעבר שמטופלת במרכז לנגמלים במשך שנים ארוכות: "השימוש בתחליף הסם הוא רק חלק מהצלחת הטיפול כולו. תהליך הגמילה שלי לא היה מצליח ללא התמיכה הנפשית והסוציאלית, וללא הליווי ההדוק של הצוות במרכז הטיפול; ראיתי במו עיני, כיצד מרכזים המופעלים על ידי גורמים למטרות רווח משמשים רק לחלוקת החומר. הנזק שעלול להיגרם הוא עצום – למכורים, אבל גם לחברה כולה."
