כלים

"אני מקפקף כבר שנים", נוהג לומר יוסל ברגנר בן התשעים ביחס להתמודדותו רבת השנים עם יצירותיו של פרנץ קפקא (1883-1924). לקפקא "נתפס", כדבריו, עוד בשנות הארבעים של המאה העשרים, עת חי באוסטרליה, ומאז לא חדל להתייחס לעולמו הספרותי ולדמויותיו, הן ברישומיו והן בציוריו

gilgulאת מקור משיכתו המיוחדת של ברגנר לקפקא ניתן לאתר עוד הרבה קודם לכן. אביו של ברגנר, המשורר היידי מלך ראוויטש (1893-1976), זיהה את גדולתו של קפקא מיד עם פרסום יצירותיו הראשונות, ואף תרגם ליידיש את סיפורו "רופא כפרי" כבר בשנת 1925, חודשים ספורים לאחר מותו של הסופר. בהקדמה הקצרה לתרגום זה ציין ראוויטש כי כתביו של קפקא הם כמו פעמון באפלה, שריטוטיו אינם חדלים להדהד אל תוך הלילה.

בהקשר זה קשה שלא לערוך הקבלה בין היחסים המורכבים והטעונים ששררו בין כל אחד משני האמנים לבין אבותיהם. קפקא נתן ביטוי מצמרר לכך הן ב"מכתב אל אבא", שמעולם לא הגיע לידי האב, והן בסיפורו "גזר הדין", ואילו ברגנר ניסה תמיד להתקרב לאביו - אדם דומיננטי והרפתקני - ולזכות בהערכתו האמנותית. ייתכן שעיסוקו הכמעט אובססיבי בקפקא הוא מעין בקשת קירבה מאביו, שיחסיו עימו ידעו עליות ומורדות.

בעוד האב עסק בתרגום קפקא משפה לשפה, עסק הבן ב"תרגום" קפקא משפת המלים לשפה החזותית. בהמשך אף שיתפו האב ובנו פעולה כאשר ראוויטש תרגם ליידיש את ספרו של קפקא המשפט ואיוריו של ברגנר ליוו אותו.

"תרגום" עולמו הספרותי של קפקא - המצטיין בתיאורים חזותיים מדוקדקים תוך החדרת אלמנטים מעולם החלום והפנטזיה - לשפה חזותית גורר בהכרח רדוקציה של מורכבותו, השטחתו ומתן צורה מוגדרת לעולם זה. לדבריו, חש ברגנר רגשות אשם ביחס ל"תרגום" זה. לכן, כאשר החל לאייר את יצירות קפקא בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, עשה זאת בקו זהיר ומרומז, ברישומים נזיריים ובקווים פתוחים המאפשרים לחלל לחדור פנימה, כאילו נותרו חלקים שלמים מהם לא גמורים. בכך חש ברגנר שלא חטא לקפקא. מאידך, הוא הקפיד לצטט בתחתית הדף של מרבית הרישומים את המקור המדויק בטקסט הרלוונטי.

יש לציין כי קפקא עצמו התעניין מאוד באמנות. הוא ביקר במוזיאונים בפריז ובוונציה, ואף היה מעורב ביותר בבחירת האיורים שנלוו ליצירותיו הספורות שפורסמו עוד בימי חייו. כך, למשל, ביקש במפורש שהאיור לסיפור "הגלגול", שהופקד בידיו של האמן הגרמני אוטומר שטארקה (Ottomar Starke) (1886-1962), לא יתאר את השרץ עצמו, אפילו לא מרחוק. ואכן, האיור של שטארקה על גבי כריכת הספר - שהתפרסם בשנת 1916 - קשוב לרצונו זה של קפקא. ברגנר, לעומתו, נוטל לעצמו את החופש האמנותי, ובאיוריו לסיפור הזה הוא מתאר בפרוטרוט את מראהו של אותו שרץ אומלל.

חולייה נוספת המקשרת בין קפקא לבין ברגנר היא תיאטרון היידיש, שלו נחשפו שני האמנים במחצית הראשונה של המאה העשרים: קפקא בפראג וברגנר בוורשה. קפקא, שנולד וחי בפראג, כתב בגרמנית והיה יהודי במוצאו, הושפע רבות ממפגשו עם תיאטרון יידיש נודד שהופיע בפראג בשנת 1911. בנוסף לעובדה שמפגש זה הגביר את תודעתו היהודית ואת משיכתו לעולם היהדות, היתה לו גם השפעה משחררת על כתיבתו. ואילו ברגנר, שמאז ומתמיד חש קרבה לעולם היהודי הגלותי, צפה מוקסם עוד כילד בוורשה בחבורות שחקני הרחוב שהופיעו שם. הוא גדל על ברכי תיאטרון היידיש, והדבר בא לידי ביטוי ברבים מציוריו.

ברגנר מודה שהוא מרגיע את רגשות האשם התמידיים המלווים אותו ביחס לעיסוקו בקפקא בכך שהוא מחזיר את הסופר לאחד ממקורות יצירתו - תיאטרון היידיש.

דומה כי קפקא מנסה ביצירותיו לתת צורה לחרדותיו ולשדים הפנימיים שבתוכו, וכך אולי להשתחרר מחלקם. ברגנר מעיד על עצמו שהוא הולך בעקבותיו, וכי העיסוק החוזר ונשנה בעולמו הספרותי מסייע לו לתעל את פחדיו ולשלוט בהם במידה מסוימת.

התצוגה, הנערכת כמחווה ליום הולדתו התשעים של ברגנר, כוללת רישומים בהשאלת האמן, שבוצעו בשנות החמישים של המאה העשרים ומתעדים את הפאזה הראשונה בעיסוקו של ברגנר בקפקא. הם מתארים סצנות מן הרומאנים המשפט והטירה, ומתוך הסיפורים "גזר הדין", "הגלגול", "רופא כפרי" ו"הפרקליט החדש". אלו, כאמור, רישומים זהירים, בעלי קו תזזיתי ומלא תנופה, הנותנים ביטוי לסערת נפש. בשנים שיבואו מגייס ברגנר גם את פאלטת הצבעים למערכת יחסיו עם קפקא. הסקאלה הצבעונית נעה מציורים בהירים ששולט בהם הצבע הלבן (בשנות השבעים), עבור דרך רישומים צבעוניים וכלה בציורים רוויי צבע אדום סוטיני (בשנות השמונים).

למרות החסכנות בתיאור תווי הפנים עד כדי תחושה שלפנינו ייצוגים של "כל אדם", הדמויות הניבטות אלינו בתצוגה הן עוכרות שלווה. חלקן עומדות ליד חלון, אך לא ברור אם הן מתבוננות מן החוץ פנימה, או מן הפנים החוצה. תחושת העמידה על הסף, בין פנים לחוץ, בלי להיות שייך לחלוטין - חזקה מאוד. רבות מהדמויות נעדרות שיווי משקל, נוטות על צידן כעומדות ליפול ומעצימות את תחושת הארעיות והשבירות. אחרות מתוארות בעיצומו של מאבק.

קשה להתעלם מהתיאטרליות ומההיבט החזותי ביצירותיו של קפקא, מאפיינים המשיקים הן לתיאטרון היידיש והן לעולמו של ברגנר, שהתפאורות שהעמיד למחזותיו של נסים אלוני הפכו לחלק בלתי נפרד מהקנון של התיאטרון הישראלי. הקורא של קפקא חש כאילו מעמיד לו הסופר רצף של סצנות העשויות להזכיר פריימים מתוך סרט. אחד מאיוריו של ברגנר לסיפור "גזר הדין", המתאר את גופתו השרועה של הבן שהתאבד בפקודת אביו, ממחיש זאת היטב.

התמודדותו של ברגנר עם עולמו של קפקא רצופה התלבטויות, פרדוקסים וסתירות פנימיות. עם זאת, הוא מצליח לבטא ברישומיו ובציוריו את המסתורין ואת האווירה האופפת את עולמו של קפקא - אווירת חלום מסויטת, ספק מציאותית.

התערוכה תתקיים החל ב-1 בפברואר 2011, עד 30 באפריל 2011, במפלס התחתון של מוזיאון תל אביב לאמנות, סמוך לחדר הגרפיקה. אוצרת: עליזה פדובאנו-פרידמן