השם אלשיך הוא שיבוש של המילה הערבית אל-שייח', שפירושו "הזקן". אביו ממוצא תימני, אמו ממוצא מרוקאי.
הוא המפכ"ל הראשון בתולדות ישראל החובש כיפה. הוא גם הראשון שהיה בעבר מתנחל. על כן המתינו הכול להתבטאות החשובה הראשונה שלו. היא הושמעה השבוע ונגעה לאמהות שכולות האבלות על בניהן.
אלשיך קבע שהשכול הוא רגש יהודי. אמהות יהודיות מקדשות את החיים. אמהות ערביות מקדשות את המוות. לכן הן מרשות לילדיהם ליידות אבנים בחיילים שלנו, בידען היטב שהחיילים ישיבו אש ויהרגו אותם.
נשמע כהתבטאות פרימיטיבית? לא פלא: זוהי באמת התבטאות פרימיטיבית. זה די מפחיד שלמפכ"ל החדש שלנו, האיש האחראי לחוק ולסדר, יש תפיסות פרימיטיביות כאלה.
כעבור ימים אחדים חזר שר-הביטחון, משה יעלון, שיש לו אימפריה הרבה יותר גדולה, על אותה הקביעה. לדבריו, אי-אפשר להשוות שכול ערבי לשכול יהודי. הסיבה? יהודים אוהבים את החיים, ערבים אוהבים את המוות.
כאשר החיילים האמיצים שלנו (כל החיילים שלנו אמיצים) מקריבים את חייהם, הם עושים זאת כדי להגן על חיי האומה, ואילו המחבלים הערבים מבצעים משימות-התאבדות כדי להגיע לגן-עדן. האמהות שלהם ממש משדלות אותם. כאלה הם הערבים.
כל הפטריוטים הגדולים האלה צעירים מדי מכדי לזכור שבימי המנדט הבריטי עודדו אמהות יהודיות את בניהן ובנותיהן להצטרף לארגוני המחתרת כדי להיאבק בכיבוש הבריטי (למען החיים, כמובן.) יתכן שהשוטרים הבריטיים חשבו אז את אותו הדבר על האמהות היהודיות – תוך התעלמות מהעובדה שרק שנים מעטות לפני כן הצטרפו מיליונים רבים של בנים אירופיים, לבנים ונוצריים, לצבאות השונים, בברכת אמהותיהם, כדי להרוג זה את זה. למען החיים והחרות.
כאשר שני אישים כה בכירים חוזרים על אותה השטות המטומטמת כמעט מילה במילה, יכולה להיות לכך רק סיבה אחת: הם קוראים מ"דף ההסברה" ששולחת לשכת ראש-הממשלה לכל השרים והפקידים הבכירים. (אצלנו לא מדברים על "תעמולה". אנחנו קוראים לזה "הסברה".)
מילה על הכיפה של המפכ"ל אלשיך. כאשר הייתי נער בתל-אביב, כמעט ולא ראיתי אדם החובש כיפה. לא בבית-הספר היסודי (עזבתי בגיל 14 כדי להרוויח את מחייתי), לא באצ"ל ולא בצבא ראיתי חברים חובשי כיסוי-ראש כזה. צעירים ממש התביישו לחבוש אותו. כיום, כמעט כל גבר שני המופיע בטלוויזיה חובש כיפה. נכון, לרבים מהם יש כיפה פצפונת, בזווית שהמצלמה לא מגלה אותה, כיפה בהסוואה. אבל פקידי הממשלה חובשים את הכיפה כעיטור, כדי להוכיח שהם חסידי האידיאולוגיה הרשמית - כמו כוכב אדום בסין או עניבה בארצות-הברית.
בחודשים האחרונים מינה נתניהו אנשים חדשים למספר משרות מן החשובות ביותר של השלטון. המפכ"ל הוא אחד מהם. אחר הוא היועץ המשפטי לממשלה, הפקיד החשוב ביותר במדינה, איש בעל סמכויות עצומות. אחר הוא ראש השב"כ. שלא כמו קודמיהם, כל אלה חובשים כיפות.
כדי להבין את המשמעות של זה, צריכים להבין את מהותה של הדת היהודית. היא לא דומה לחלוטין לנצרות. היא קרובה הרבה יותר לאסלאם. כל הדיבורים על מסורת "יהודית-נוצרית" הם קישקוש המבוסס על בערות.
המילה העברית המקבילה למילה הלטינית "רליגיו" היא "דת", בדומה למילה הערבית "דין". הפירוש של שתי המילים האלה הוא "חוק". היהדות היא מערכת של חוקים ומצוות (613 בתורה בלבד) שהוטלו עלינו על-ידי הקדוש-ברוך-הוא. אלוהים "בחר" אותנו כ"עמו" ונתן לנו את ארץ-הקודש. אי-אפשר להיות יהודי מבלי להיות שייך לעם היהודי, שהוא הבעלים של ארץ-הקודש לנצח נצחים.
במשך אלפיים שנה ויותר, היהודים היו מפוזרים בעולם. הקשר שלהם לארץ-הקודש היה רוחני בלבד. "העם היהודי" היה מושג דתי.
ואז הופיעה הציונות. היא הומצאה בסוף המאה ה-19. כמעט כל מייסדיה היו אתיאיסטים מושבעים. הם לא האמינו באלוהים ש"היגלה" את היהודים מארצם.
כאשר הייתי נער, כמעט איש לא דיבר בארץ על "מדינה יהודית". דיברנו על "מדינה עברית". קבוצה קטנה, שכונתה "כנענים", טענה אפילו שאנחנו מהווים אומה עברית חדשה, שאין לה שום קשר עם היהדות. רוב בני דורי נטו לכיוון זה, אף שלא השתמשו במילים אלה בדיוק.
לעיתים קרובות שואלים אותי מדוע מיליטריסט כמו דויד בן-גוריון, ראש-הממשלה ושר-הביטחון, שיחרר את בחורי-הישיבה משרות צבאי. ההסבר שלי פשוט לגמרי: כמו רובנו, גם בן-גוריון האמין אז שהדת היהודית בארץ עומדת להיעלם. הציונות תחליפה אותה. החלוץ העברי החדש לא היה זקוק לכל השטויות הדתיות האלה.
ואז באה מלחמת ששת-הימים, עם הניצחון "המופלא", כיבוש כל הארץ עד לירדן, עם כל המקומות הקדושים. לא זו בלבד שהדת היהודית לא מתה, אלא שהתעוררה לחיים חדשים. עכשיו היא מתפשטת במהירות. אפשר לראות כיפות בכל מקום. בייחוד על ראשי המתנחלים.
הדת שקמה לתחייה קשורה באופן הדוק עם הימין הקיצוני, הלאומני, שונא-הערבים. על הגל הזה רוכב עכשיו נתניהו, שהוא אדם לא-דתי, אוכל-טריפה, אופורטוניסט. כמעט בכל יום – פשוטו כמשמעו – צצות הצעות-חוק חדשות וצצים חוקים חדשים מתוך חבורת הבריונים והבריוניות המהווה את ממשלת-ישראל.
הצעת-חוק אחת אומרת שאם יש ספק, השופטים צריכים "להיוועץ" עם ההלכה היהודית. החוק העתיק הזה, שחלקים ממנו נחקקו לפני 2500 שנה, מתייחס לנשים כאל יצורים נחותים, וקובע מוות בסקילה לגאים. אין לו קשר לחיים המודרניים.
הצעת-חוק אחרת מאפשר לרוב חברי-הכנסת לגרש מהפרלמנט חברים נבחרים, שאינם מכירים במדינת-ישראל כבמדינה "יהודית ודמוקרטית" (הגדרה שהיא אוקסימורון – סתירה פנימית).
ספרי-הלימוד בבתי-הספר החילוניים עוברים עריכה דתית חדשה (אם כי עדיין לא שורפים אותם). מורים עצמאיים מדי מפוטרים. שר-החינוך חובש, כמובן, כיפה. שישה חברים במועצה להשכלה גבוהה, גוף יוקרתי מאוד, התפטרו כמחאה על הדתה והצפת המוסד הזה בתועמלנים לאומנים ודתיים.
אפשר לשאול: היכן ה"שמאל" בכל המערכה הזאת? השמאל שקוף. חוץ משרידים אחדים, וחוץ מהסיעה הערבית הנתונה במצור, השמאל שותק. נראה שהשמאל מאמין שצריכים לזוז ימינה, למקום דמיוני שנקרא "מרכז", כדי להחזיק את הראש מעל למים הקדושים.
לא אתפלא אם באחד הערבים אצפה בטלוויזיה והנה – הפלא ופלא – בנימין נתניהו יופיע על המרקע כשהוא חובש כיפה יפה, כשלצידו שרה חבושה בשביס נאה.
הכותב הוא אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום
