הדיון נוהל ע"י ח"כ מוטי יוגב (הבית היהודי), ומלבד חברי הכנסת השתתפו בו האלופים (במיל') אהרון זאבי-פרקש, לשעבר ר' אמ"ן, ואליעזר שקדי, לשעבר מפקד חיל האוויר. האלופים (במיל') התבקשו ע"י הוועדה לספר על חוויות בני משפחתם בתקופה השואה, כיצד השפיעו אלה על החלטתם לשרת שירות ממושך בצה"ל, וכיצד השפיעו על ראייתם את חשיבות צה"ל ואופיו כלקח מהשואה.
זאבי-פרקש: "אבי היה במחנה עבודה, וטען שבגלל זה ניצלו חייו. אמי שוחררה ממחנה הריכוז במאי 1945. ההורים לא אמרו את הדברים, אבל זה היה ברור – בבית שלנו לא מוותרים ואין כישלון. כל אחד צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכאילו הוא שרד את השואה. מורשת של 76 בני משפחה שנספו מוטלת עליך, וכששאלו אותי מה שלומך, הם התכוונו מה שלום המדינה. ביום שקיבלתי את דרגת האלוף, אמא שלי אמרה שעכשיו היא יודעת למה היא נשארה בחיים".
"החוצפה, האומץ להעז והחיבה מחוץ לקופסה הן חובה, והלהט שלנו הוא מיוחד, בשל ההבנה כי אין לנו ארץ אחרת. אווירת היזמות, "אומת הסטארט-אפ", לא מגיעה רק מהיחידות הטכנולוגיות, ואני אומר זאת כמפקד 8200 וראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בעבר. היזמות מגיעה כי שמים אחריות אדירה, של חיים ומוות, של מפקדים, אצל צעירים בכל התפקידים. זה מקנה פרופורציות, ניהול תחת לחץ, מוריד את הפינוק ומחייב אותך בדין וחשבון, שחבל לי שנעלם במעלה הדרך".
"האדם הלוחם, עם מוסר כמצפן המכוון שלו, צריך להיות במוקד של צה"ל. שני ערכים מרכזיים הם לקח מהשואה ושניהם נשאבים מהמוסר במסורת היהודית – כבוד לחיי אדם וטוהר הנשק. לגרמנים, לפולנים ולהונגרים לא היה כבוד לחיי אדם וזה הביא לטביחתם של שישה מיליון איש. הכבוד לחיי אדם וטוהר הנשק יגדירו לחייל מה המצבים בם מותר לו לסכן את חייו ואת חיי אחרים, ואיך לאזן בין הסכנה והזהירות, לבין השלמת המשימה להגן על האזרחים. לכבד כל האדם באשר הוא אדם זה מה שדורש מאיתנו המוסר והיותנו מדינה יהודית ודמוקרטית".
שקדי: "כל משפחתו של אבי הושמדה באושוויץ, אך הוא קפץ מהרכבת והגיע ל'בית הזכוכית' בבודפשט. אחרי המלחמה חזר לעיירה בה נולד והמתין שם שנתיים עד שהבין שנשאר בעולם לבד לחלוטין. הוא עלה לארץ והקים משפחה ממש בנס. בבית לא דיברו על השואה אבל הוא כיוון אותנו בלי מילים. ידענו שחשוב לו שקודם כל נהיה בני אדם משכילים ושיש לנו תפקיד בעולם הזה".
"הוא קרא לתפקיד שלי מפקד חיל האוויר של מדינת ישראל והעם היהודי. זו הייתה ההסתכלות שלו. היום, רק בפרספקטיבה לאחור, אני יודע להגיד שבגלל ההכוונה שלו נשארתי בצבא כל השנים. הוא אומר ששלוש שנים אחרי הקטסטרופה הכי גדולה של העם היהודי, קרה ההישג הכי גדול שלו, מדינת ישראל. אנחנו טעינו פעם אחת ולא יכולים לטעות עוד פעם. לזכור, לא לשכוח ולסמוך רק על עצמנו. בסוף, שזה יהיה תלוי רק בנו. הוא גם היה אומר שבדרך למשרפות באושוויץ אף אחד לא התעניין איזה סוג וגודל כיפה יש לך על הראש ומאיזה זרם אתה. משום כך אני חושב שכל מי שנמצא פה בחדר הוא אח שלי, גם אם חושב אחרת ממני, כי הוא רוצה בטובת העניין כמוני. זה המסר החינוכי והערכי וראוי לדבר בו".
שקדי סיפר על מספר מקרים בהם השואה השפיעה עליו כמפקד חיל האוויר. הוא סיפר על המטס מעל אושוויץ שהתבצע ללא אישור, על ביקור בחיל האוויר הגרמני בו הגרמנים הצדיעו לקצינים ישראלים ושרו התקווה על אדמת גרמניה, וכן הרחיב על הזמנה לארוחת ערב עם נשיא המדינה פרס ז"ל ונשיא הונגריה: "התניתי את הגעתי בכך שאבי יבוא איתי. הוא שתק כל הנסיעה, דבר חריג, ולבסוף אמר 'אתה לא מבין מה קורה פה, אני משה מנדל שקדי, נוסע לירושלים בירת ישראל והעם היהודי, לפגוש את נשיא ישראל והעם יהודי, עם הבן שלי שמפקד על חיל האוויר של העם היהודי, לפגוש את נשיא הונגריה - שם לפני 60 שנה חיינו היו שווים פחות מחיים של כלב מת - והוא עוד לא יודע שהוא הולך להתנצל בפני. אם לפני 60 שנה היו מבקשים ממני לחשוב על החלום הכי מתוק שאני יכול לחשוב עליו, אין שום סיכוי שהייתי אומר שמשהו קרוב למה שתיארתי כרגע'. אם אתם מתלבטים אם נשיא הונגריה התנצל בפניו, אתם לא מכירים את אבא שלי – ברור שכן".
בהמשך קיימו חברי הכנסת יוגב, אלעזר שטרן (יש עתיד), שלי יחימוביץ' (המחנה הציוני), ענת ברקו (הליכוד) ושולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי) שיח בנושא, תוך שילוב חוויות אישיות שלהם ושל בני משפחתם, והאופן בה השואה עיצבה את אישיותם ודרכם.
