העופרת (Lead, Pb) היא מתכת אפורה, שנמצאת באופן טבעי על פני כדור הארץ. ללא מגע אדם, המתכת יציבה ולמעשה לא מתפזרת, אך בעקבות כריית עופרת והפיכתה לחומר בשימוש בני האדם, החל הפיזור של עופרת בקרבנו וכך התגלו ההשפעות הרעילות שלה.
מדובר במתכת נפוצה ובשימוש מגוון עוד מימי קדם. התיעוד המוקדם יותר לשימוש בעופרת הוא בתורכיה בערך בשנת 6500 לפנה"ס עם חרוזי עופרת שנמצאו בעיר העתיקה אנטליה.
השימוש הנפוץ בעופרת נובע מתכונותיה בהן: נקודת היתוך נמוכה, קלה לעיבוד, נקשרת לפחמן ולכן מאפשרת יצירת חומרים אורגניים, שומרת היטב על תוספי פיגמנטים, עמידה לשינויי מזג אוויר ולקורוזיה ואינה יקרה. בנוסף השימוש בה בתרבויות עתיקות כמו לקוסמטיקה ורפואה בקרב המצרים העתיקים, הגבירה את חשיפת בני האדם.
תור הזהב של העופרת היה בתקופת האימפריה הרומית. הרומים כרו עופרת באופן מסיבי במכרות גדולים ורבים. הרומאים הפיקו תועלת מתכונות העופרת כדי להתקין צינורות מים, כיורים ואמבטיות בנויים מעופרת. מקור המרכזי לחשיפה של הרומים לעופרת היה ריכוז של מיץ ענבים ששימש כממתיק ומשמר של יין ובשל טעמו המתוק גם כתוסף לאוכל. התרכיז הזה צומצם באמצעות הרתחת מיץ ענבים בכלי מעופרת והמתכת זלגה מהכלים לתוך התרכיז. הסמנים הראשונים לכך שלעופרת גם תכונות של רעילות לבני האדם, החלו באותה עת. היסטוריונים קושרים את טירופם של קיסרי רומא, כמו נירון וקליגולה לכך שנהגו לצרוך כמויות גדולות של יין וממתקים רווי עופרת, ושקיעתה של רומא כולה נקשרת לעיתים לפגיעה שגרמה העופרת למעמד הגבוה.
החל מהמאה ה-18 והמהפכה התעשייתית, ההתפרצויות העיקריות של הרעלות עופרת היו ממקור של חשיפה תעסוקתית. עובדים נחשפו לעופרת באמצעות שאיפה של נדפים או אבק, חשיפה דרך מערכת העיכול בעת שאכלו במהלך העבודה והעופרת עברה מהידיים והבגדים לאוכל, או באמצעות חשיפה של העופרת דרך העור.
לאחר שהעופרת חודרת לגוף, היא מתפזרת במערכת הדם, ברקמות השונות ובעיקר בעצמות. העופרת יכולה להישאר בעצמות במשך שנים ולמעשה מאפשרת הזרמה של עופרת לדם ולרקמות השונות כמקור פנימי, אפילו שנים לאחר שמסתיימת החשיפה לגורם הסביבתי. ככל שאנחנו מזדקנים יותר עופרת משתחררת מהעצמות.
את השפעות הבריאות של עופרת שתועדו בעקבות חשיפה סביבתית, או תעסוקתית, ניתן לחלק ל: הרעלות בעקבות חשיפה קצרת מועד לריכוזים גבוהים של עופרת, או הרעלות כתוצאה מחשיפה לריכוזים נמוכים של עופרת במשך תקופה ממושכת.
הרעלות כתוצאה מחשיפה קצרת טווח לריכוזי עופרת גבוהים יכולה לגרום לתופעות שונות בהן, כאבי בטן, אנמיה, פגיעה בתפקוד הכליות ופגיעה במערכת העצבים. בריכוזים מאד גבוהים של עופרת ההרעלה יכולה גם לגרום למוות.
בחשיפות ממושכות לריכוזים נמוכים של עורפת, יתכנו יתר לחץ דם, פגיעה בתפקוד הכלייתי, פגיעה בפוריות (בנשים ובגברים) ופגיעה במערכת העצבים. התסמינים האופייניים הם כאבי בטן ועצירויות, פגיעה במצב הרוח, רגזנות, פגיעה ביכולת הקוגניטיבית ובמערכת העצבים הפריפרית.
עופרת יכולה לחצות את השיליה וכך תתכן חשיפה של עוברים בנשים הרות. עיקר החשש במקרים אלו הוא מפגיעה של העופרת במערכת העצבים המתפתחת של העובר ומחקרים הדגימו כי גם ריכוזי חשיפה מאד נמוכים של נשים הרות יכולים לגרום לפגיעה באינטליגנציה ובהתנהגות אצל הילדים. כמו כן חשיפה לעופרת במהלך היריון יכולה לגרום להפלות, ולידת מת.
מחקר רב בוצע בקרב ילדים ובשאלת השפעות העופרת על בריאותם. ההבנה שלעופרת השפעה מזיקה על ילדים התפתחה בשלושה שלבים.
בשלב הראשון זוהתה הרעלת עופרת בילדים בשנת 1892 בבריסביין אוסטרליה. בבדיקה שבוצעה בקרב אותם ילדים שזוהו כחלים כתוצאה מהרעלת עופרת נמצא כי המקור לחשיפה היה בצבע של מעקים בבתים של אותם ילדים. סופו של תהליך זה היה בשנת 1914 באוסטרליה שבה נאסר השימוש בעופרת בצבעים (בארה"ב נאסר השימוש בחוק רק בשנת 1970).
השלב השני היה בשינוי התפיסה שילדים ששרדו את הרעלת העופרת, נותרו ללא פגיעה ארוכת טווח. בשנות ה-40 במאה העשרים החלו מופיעות עדויות של הפרעות למידה והתנהגות שטופלו בעבר בהרעלת עופרת.
השלב השלישי היה בשלושת העשורים האחרונים של המאה העשרים במחקרים שהדגימו שההשפעות ארוכות הטווח על ילדים יכולות להתרחש גם כתוצאה חשיפה לריכוזים מאד נמוכים של עופרת שלא גורמים לכל תסמינים בעת החשיפה. השפעות אלו הן בתחום הרגשי, התנהגותי וקוגניטיבי וכוללות פגיעה באינטליגנציה, קשב, יכולות שפתיות ועוד.
מה המקורות הסביבתיים לחשיפת ילדים? שני מקורות עיקריים: צבעים לבתי מגורים ובנזין.
הנוהג להוסיף עופרת לדלק מכוניות החל בשנות ה-20 של המאה העשרים, הביא לזיהום סביבתי גלובלי. במשך כשבעה עשורים מיליוני כלי רכב פיזרו את המתכת הרעילה הזאת בכל רחבי העולם. נדפי עופרת נפלטים לאוויר ומזהמים אותו. כמו כן חלקיי העופרת שוקעים על פני הקרקע ומזהמים אותה שנים ארוכות בגלל יציבותה של המתכת.
הסיכון בילדים דרך מערכת העיכול משמעותי יותר מאשר בקרב מבוגרים וזאת מכמה סיבות. ראשית, מבחינה פיזיולוגית, ילדים סופגים עופרת דרך מערכת העיכול, 4-5 פעמים יותר ממבוגר. כמו כן יש תרומה מסיבות התנהגותיות כמו למשל פעילות יד-פה האופיינית לילדים קטנים. החשיפה בדרך זאת מאפיינת ילדים עם תסמונת PICA עם דחפים לאכילה של מוצרים שאינם אוכל ונוהגים אוכל קילופי צבע בבתי שבהם נעשה שימוש בצבעים עם עופרת.
המכון למדידת בריאות (Institute for Health Metrics and Evaluation -IHME), העריך כי בשנת 2013 853,000 מקרי מוות נגרמו כתוצאה מההשפעות ארוכות הטווח של החשיפה לעופרת, בעיקר במדינות הפחות מפותחות. ה- IHME אף העריך כי חשיפה לעפרת אחראית ל- 9.3% מהלקות השכלית ללא סיבה מוסברת, 4% ממחלות הלב האיסכמיות ו- 6.6% ממקרי אירועי המוח בעולם.
המשקל הרב של עופרת בתחלואה הסביבתית והתובנות שהושגו לאורך השנים הביאו להתאמות על ידי גופים רגולטוריים בעולם. חוקים נחקקו לאיסור שימוש בעופרת בצבעים ומזה יותר משני עשורים נמנע השימוש בעופרת לדלק. ארגון הבריאות העולמי הגדיר עופרת כאחד מעשרה הכימיקלים המשמעותיים ביותר לפגיעה בבריאות הציבור ואשר מחייבים פעולה על ידי המדינות החברות בארגון כדי להגן על עובדים, ילדים ונשים בגיל הפוריות ופעולות נוספות נעשות במדינות וארגונים אחרים בעולם.
