מכיוון שבנעוריי עבדתי זמן-מה כחוקר פרטי, אני מכיר את המשמעות. לעיתים קרובות, הרושם הראשון באתר הפשע כוזב. אתה שואל את עצמך מי מרוויח מהפשע, ואתה מגלה חשוד חדש, שלא חשבת עליו קודם לכן.
מזה שבועיים מטרידה השאלה הזאת את מוחי. היא ממש לא מרפה ממני.
בסוריה בוצע פשע איום. הופעל נשק כימי נגד האוכלוסיה האזרחית של העיר אידליב, המוחזקת בידי המורדים. עשרות אזרחים, וביניהם ילדים, נהרגו בצורה אכזרית.
מי יעשה דבר כזה?
התשובה ברורה:
המנוול הזה, בשאר אל-אסד. אלא מי?
וכך, תוך דקות (ממש), העיתון "ניו-יורק טיימס" ומספר רב של עיתונים מכובדים אחרים במערב הכריזו ללא היסוס: אסד הרשע עשה את זה! סערה של זעם הציפה את העולם המערבי. צריך להעניש אותו! דונלד טראמפ המסכן, שלא היה לו מושג, נכנע ללחץ והורה על שיגור טילים לעבר שדה-תעופה סורי - אחרי שהטיף במשך שנים לציבור האמריקאי שאין להתערב בשום אופן במלחמה בסוריה. פתאום הפך את עורו. רק כדי ללמד את אסד, המנוול הזה, לקח. ולהראות לעולם שהוא, טראמפ, הוא גבר-גבר.
המבצע הצליח מעל למשוער. בן-לילה הפך טראמפ המבוזה לגיבור לאומי. גם הליברלים נשקו את רגליו.
אך במשך כל הזמן הזה המשיכה השאלה להציק לי. למה אסד עשה את זה? מה הוא הרוויח מזה?
אורי אבנרי
התשובה פשוטה: לא כלום. אסד ממש-ממש לא מרוויח כלום.
בעזרת רוסיה, איראן וחיזבאללה, אסד מנצח לאט-לאט במלחמת-האזרחים המשתוללת בארצו.
הוא כבר מחזיק כמעט בכל הערים החשובו, המהוות את סוריה בפועל. יש לו די כלי-נשק כדי להרוג את האוכלוסיה האזרחית בשאר החלקים כאוות נפשו.
אז למה, למען אללה, שישתמש בגז מרעיל כדי להרוג עוד עשרות אחדות? למה שירגיז את כל העולם ויזמין התערבות אמריקאית? אי-אפשר להתכחש למסקנה: לאסד אין שום דבר להרוויח ממעשה הנבלה. ברשימת "מי מרוויח", הוא מופיע לגמרי בסוף.
אסד הוא רודן ציני, אולי גם אכזר, אך הוא לא מטומטם. הוא חניך של אביו, חאפז, שהיה רודן לפניו במשך עשרות שנים. גם לו היה אסד-הבן טיפש מטופש, יש לו יועצים הנמנים עם האנשים החכמים ביותר בעולם: ולדימיר פוטין מרוסיה, חסן רוחני מאיראן, חסן נסראללה מחיזבאללה.
אז אם לאסד אין מה להרוויח מהפשע, מי כן הרוויח? ובכן, יש תריסר עדות ומיליציות סוריות הלוחמות באסד (וגם זו בזו) במלחמת-האזרחים המטורפת. ויש מדינת -ישראל, כמובן. לכולן יש אינטרס בהתקוממות העולם התרבותי נגד הרודן הסורי.
הגיון פשוט.
לכל מעשה צבאי צריכה להיות מטרה פוליטית. כפי שאמר הגנרל הפרוסי, קארל פון- קלאוזביץ, לפני 200 שנה: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים." שני הצדדים העיקריים במלחמת-האזרחים הסורית הם המשטר של אסד וה"מדינה האסלאמית", דאעש. אז מה המטרה של ארצות-הברית? זה נשמע כמו בדיחה: אמריקה רוצה להשמיד גם את זה וגם את זו. ועוד בדיחה: היא רוצה להשמיד תחילה את דאעש, ועל כן היא מפציצה דווקא את אסד.
רצוי מאוד להשמיד את דאעש. אין הרבה קבוצות מתועבות יותר בעולם. אבל דאעש היא רעיון, יותר מאשר ארגון. אילו הושמדה המדינה האסלאמית, היו אלפי מחבלים קנאים מתפזרים העולם.
בני-החסות של ארצות-הברית בסוריה, ה"מורדים", הם חבורה די עגומה וחסרת-אונים. אין להם סיכוי לנצח.
לפגוע עכשיו באסד – פירוש הדבר להאריך מלחמה חסרת-תכלית.
אני עיתונאי מקצועי זה שנים רבות, והצד המדכא אותי ביותר בפרשה הזאת הוא התפקיד שממלאה בה העיתונות האמריקאית והמערבית, ובכללה העיתונות הישראלית.
אני קורא את "ניו-יורק טיימס" ומעריך אותו. אבל בפרשה זו קרע העיתון לגזרים את הערכים העיתונאיים הבסיסיים בפרסום מסקנות בלתי-מוכחות בעליל כאילו היו אמת לאמיתה, ללא צורך באימות. יתכן שאכן אסד אשם, אבל היכן ההוכחה? מי חקר ומה היו המסקנות? גרוע יותר: ה"חדשות" הפכו מיד לאמת עולמית. מיליונים רבים חזרו על-כך ללא מחשבה , כאילו היו דבר מובן מאליו, כמו זריחת השמש במזרח ושקיעתה במערב.
ספקות לא התעוררו. שום ראייה לא נדרשה, ושום ראייה לא סופקה.
מדכא מאוד.
בחזרה לרודן. מדוע זקוקה סוריה לדיקטטור? מדוע אין בה דמוקרטיה נהדרת כמו אצלנו? מדוע אין היא מצפה בשמחה ל"שינוי המשטר", שהאמריקאים מבקשים להביא לה? הדיקטטורה בסוריה אינה תופעה מקרית. יש לה שרשים ממשיים מאוד.
המדינה הסורית הוקמה על-ידי צרפת בתום מלחמת-העולם הראשונה. חלק ממנה פרשה והפכה למדינת לבנון.
שתי המדינות הן ישויות מלאכותיות. מסופקני אם יש גם היום "סורים" ו"לבנונים" אמיתיים.
לבנון היא ארץ הררית, המתאימה באופן אידיאלי לעדות אתניות ודתיות נרדפות, היכולות - בגלל האופי הגיאוגרפי שם - להגן על עצמן. במרוצת מאות השנים מצאו עדות קטנות מחסה שם. כתוצאה מכן, לבנון מלאה בעדות כאלה, שאינן בוטחות זו בזו – מוסלמים סונים, מוסלמים שיעים, נוצרים מארונים, מספר עדות נוצריות אחרות, דרוזים, כורדים ועוד.
ערב-רב דומה קיים גם בסוריה, בתוספת העלאווים. אלה, כמו השיעים, הם צאצאי תומכיו עלי איבן-אבי טליב, שהיה בן-דודו וחתנו של הנביא (מכאן השם). הם תפסו שטח בצפון הארץ.
שתי המדינות נאלצו למצוא שיטה, שתאפשר לישויות רבות כאלה, השונות זו מזו, לחיות ביחד.
לבנון, שחוותה בעבר מלחמות-אחים אכזריות, המציאה את שיטת החלוקה. הנשיא הוא תמיד נוצרי מארוני, ראש-הממשלה הוא מוסלמי סוני, מפקד הצבא הוא דרוזי, יו"ר הפרלמנט הוא שיעי.
כאשר פלש צה"ל ללבנון, השיעים בדרום נמצאו בשלב התחתון של הסולם. הם קיבלו את פני חיילינו באורז ובסוכריות. אך כעבור זמן קצר הם הבינו שצה"ל לא בא להושיעם מידי שכניהם היהירים, אלא מתכוון להישאר שם לצמיתות. לכן פתחו השיעים המושפלים במלחמת גרילה מוצלחת, שהפכה אותם לכוח המוביל במדינה. בראשם עומדת "מפלגת אללה", חיזבאללה. אך שיטת החלוקה עדיין פועלת.
הסורים מצאו שיטה אחרת. הם קיבלו על עצמם מרצון דיקטטורה, כדי להחזיק את הארץ ביחד ולשמור על השלום הפנימי.
התנ"ך מספר שבני-ישראל ביקשו להמליך עליהם מלך, ובחרו בשאול, בן השבט הכי קטן. הסורים נהגו כך גם הם: הם המליכו דיקטטור מהעדה העלאווית, אחת הקטנות ביותר.
המשטר של אסד הוא חילוני ואנטי-דתי, יש בו סורים מכל העדות. זה ממש ההיפך הגמור מדאעש הקנאית והרצחנית. מוסלמים רבים מאמינים שהעלאווים בכלל אינם מוסלמים. מאז שסוריה הפסידה במלחמת יום-הכיפורים, לפני 44 שנים, משטר אסד שומר על השלום בגבול ישראל, למרות שישראל סיפחה את רמת-הגולן.
מלחמת-האזרחים בסורים עדיין נמשכת. הכל לוחמים בכל. הקבוצות השונות של ה"מורדים", שהוקמו, חומשו ומומנו על-ידי ארצות-הברית, נמצאות במצב רע. מולם יש קבוצות שונות של ג'יהאדיסטים, שכולן שונאות את דאעש הג'יהאדיסטי. יש מובלעת כורדית, המבקשת לפרוש מהמדינה. הכורדים אינם ערבים, אך רובם מוסלמים. יש מובלעות כורדיות גם במדינות השכנות – תורכיה, עיראק ואיראן – אך האיבה ביניהן מחבלת בהקמת כורדיסטאן גדולה ומאוחדת.
ויש טראמפ המסכן, שאמנם נשבע שלא יתערב באנדרלמוסיה הזאת, אבל עושה זאת עכשיו בדיוק, למרות השבועה.
יום לפני ההפצצה האמריקאית, לפחות מחצית האמריקאים וכמעט כל התקשורת בזו לטראמפ.
די היה בשיגור טילים אחדים, כדי להפוך אותו למנהיג נערץ.
מה זה אומר על העם האמריקאי, ומה זה אומר על האנושות בכלל?
