מאת: עומר כהן
עם זאת, מה שהיה מסקרן במיוחד בכתבה הוא הרקע של בן עוז כפי שהוא הובא בה: אשר בן עוז נולד וגדל בבית שאן בשם אשר עזריאל למשפחה קשת יום. בן עוז בעברו היה, ואין מילים אחרות לתאר זאת, נוכל מקומי, ואף היה בעברו מושא תחקיר של התוכנית המיתולוגית כלבוטק, שם נחשפו כמה מן העוקצים שביצע בן עוז כלפי עסקים מקומיים באזור בית שאן. בן עוז אף היכה את אשתו, היה בחובות גדולים, ישב בכלא כמה שנים ובמהלכן אף הושם בצינוק. אף אחד בעולם הזה לא היה מהמר על כך ששנים לא רבות לאחר מכן, יגור בן עוז בפנטהאוז ברמת גן ששווה יותר מעשרה מיליון שקלים.
נכון, הסיפור של בן עוז אמנם די קיצוני. עם זאת, הוא מלמד מה יכול לעשות בן אדם שמקבל הזדמנות שנייה בחיים. בן עוז לא נתן לעבר שלו לקבוע את עתידו. כיצד? לכאורה בדרך פשוטה: שינה את שמו, והסתיר את עברו. עם זאת, בפועל, ההסתבכויות של בן עוז היו בשנים שבהם האינטרנט היה פחות מפותח ממה שהוא היום, ולכן בן עוז יכול היה להצליח להסתיר את עברו, עד שלא היה עוד צורך בכך. כיום, מי שיש על שמו אזכורים שליליים באינטרנט, הרבה יותר מוגבל מבחינת האפשרות שלו לעשות תיקון בחיים. אם המחוקק שלנו לא יכיר בזכות להישכח, האפשרות לקבל הזדמנות שנייה בחיים תהיה הרבה פחות זמינה.
החשיבות של הזכות להישכח
חברה שלא נותנת לאנשים אפשרות לשקם את עצמם בחיים, היא חברה פחות טובה, היות והיא מונעת מאנשים תמריץ להשתפר מרגע שהסתבכו. אם ממילא אין הזדמנות שנייה, למה לטרוח? המחוקק יודע זאת אגב, לפחות בהקשר של החוק הפלילי, ומאפשר לאדם להגיש בקשה לנקות את המרשם הפלילי שלו בתנאים מסוימים.
מעבר לכך, לאנשים יש הערכת חסר לגבי הסיכוי שלהם להסתבך בתביעות כאלה ואחרות. רוצה לומר, זה יכול לקרות גם לכם. גם אם אתם מנהלים עסק מסודר ומוקפד, קשה לצפות איזה ברבור שחור פתאום יעוף לכיוונכם, גם אם זה לגמרי לא יהיה באשמתכם. האינטרנט, הטוקבקים, הכתבות, לא תמיד יהיו הוגנים אתכם.
הזכות להישכח בישראל
הזכות להישכח היא הזכות של אדם להיגרע ממאגר מידע (כמו למשל גוגל), כאשר המידע אינו רלוונטי או נחוץ. ה-GDPR, האמנה של האיחוד האירופי להגנה על פרטיות, הכירה בזכות להישכח, ולכן אזרחי מדינות האיחוד האירופי נהנים למעשה מן הזכות להישכח. זה לא אומר שכל בקשה למחיקת האזכורים שלו מגוגל או ממאגרים אחרים מתקבלת באופן אוטומטי: הזכות להישכח, כמו כל זכות, היא יחסית, ויש לאזן אותה אל מול זכויות נוספות כמו למשל זכות הציבור לדעת וכדומה. עם זאת, קיומה של הזכות להישכח מאפשר לפחות סיכוי תיאורטי לאדם לנקות את השם שלו בכלים חוקיים.
בישראל לעומת זאת, בפועל החוק אינו מכיר בזכות להישכח. בכנסת ה-20, הגישו חברי הכנסת אורי מקלב ועופר שלח הצעת חוק להכרה בזכות להישכח (הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון – הזכות להישכח), התשע"ו–2016) אולם כמו לא מעט יוזמות חקיקתיות בשנים האחרונות, הן נבלעו בתוך הכאוס הפוליטי בו אנו נמצאים. משום כך, האפשרות של אדם לנקות את השם שלו הרבה יותר מוגבלת, וכאן מתחילות המון בעיות ללא מעט אנשים. לדוגמה, יש בארץ מספר מאגרים בולטים של פסיקה שנסרקים לרוב במקומות גבוהים בתוצאות החיפוש בגוגל.
מה רוצה התולעת?
קחו מצב מאד שכיח, של אדם שיש אודותיו פסקי דין שונים במאגרים המשפטיים באינטרנט. אותו אדם יכול לפנות לאותם מאגרים משפטיים בבקשה להסיר את פסקי הדין המופיעים תחת שמו. מן הניסיון הרב שלנו בנושא, לרוב, אותם מאגרים נאותים להסיר את פסקי הדין, כאשר הבקשה מנומקת ומשכנעת דיה.
עם זאת, ישנם אתרים כמו למשל ״תולעת המשפט״, שמסרבים להסיר את המידע באופן גורף. מה יכול לעשות אדם שפסק דין על שמו מופיע באתר תולעת המשפט? בפועל, נכון להיום, ברוב המקרים אינו יכול לעשות דבר. היו לנו מקרים שבהם העוול שנגרם עקב הותרת המידע בתולעת המשפט, ממש זעק לשמיים, שהרי היה מדובר במידע אישי ופרטי, ואין בהותרת פרסומו ברשת ולו שמץ של ערך חברתי. עם זאת, האנשים מאחורי תולעת המשפט תמיד נותנים בסופו של דבר את אותה התשובה: אין לנו חובה חוקית להסיר את המידע, ולכן לא נעשה זאת.
מדובר במצב חריג במיוחד, בו החוק לא נותן שום פתרון לאנשים שאינם שולטים במידע שמוצג לגביהם באינטרנט. אנשים שלמשל נתבעו, ולעתים אף שלא בצדק, וכיום המידע על פסק הדין בעניינם גלוי לכל, ומונע מהם את היכולת להתקדם מבחינה תעסוקתית או עסקית. אנשים שמידע אודות מצבם הרפואי מתפרסם באינטרנט, מה שמונע מהם להכיר בן או בת זוג, להתקבל למקום עבודה וכדומה. למעשה אפילו אם עברם המיני מתפרסם באינטרנט באתר תולעת המשפט, בפועל, אינם יכולים לעשות דבר כדי למנוע זאת. מדובר בחוסר שליטה מוחלט, שהדעת אינה סובלת. ראוי יהיה מצד הרשות המחוקקת לו תפעל בנושא.
