א.ד. נעצר מביתו באישון לילה ולא הורשה לנוח, לאכול או לעשות את צרכיו. הוא נחקר במשך למעלה משבע שעות החל משעות הבוקר, ללא נוכחות הוריו, כשבחקירה משתתפים בו זמנית שלושה או ארבעה חוקרים. רק אחד מהחוקרים הוסמך בעבר כחוקר נוער, וגם הוא אינו עוסק בכך בשגרה ולא עבר הכשרה בהתאם לשינויים שהוכנסו בחוק הנוער בשנת 2008.
למרות שעורך דינו של א.ד. יצר קשר עם החוקרים עוד בטרם החלה החקירה, החוקרים אפשרו לא.ד. להתייעץ עמו רק כחמש וחצי שעות לאחר שזו החלה. אחד החוקרים הקריא לא.ד. את זכויותיו שלוש פעמים, אולם בכל הפעמים השמיט את העובדה שמותר לו לשמור על זכות השתיקה, ותחת זאת הדגיש כי הוא חייב לספר את כל האמת. בחקירתו, הודה א.ד. ביידוי אבנים, ואף הפליל שניים מתושבי כפרו בארגון ההפגנות ובהסתה ליידוי אבנים.
בעקבות טענות סנגורו של א.ד. על כך שהודאתו נגבתה בדרכים פסולות ודינה להיפסל, התנהל הליך של "משפט זוטא" שבו החליטה השופטת שלא לפסול את ההודאה.
בהחלטתה קיבלה השופטת ריבלין-אחאי חלק מטענות ההגנה לגבי אופן התנהלות החקירה, אך קבעה למרות זאת כי אין הצדקה לפסול אותה. בנוגע לחקירת הקטין שלא בנוכחות הוריו אמרה ריבלין –אחאי כי נוכח הדברים שעלו בחקירתו של א.ד., ואשר נגעו לתושבים רבים מכפרו, היא מקבלת את דברי החוקר שלפיהם "סביר מאד להניח כי גם לו היו ההורים מגיעים לחקירה, הוא לא היה מתיר את נוכחותם במהלך החקירה".
בנוגע למניעת המפגש עם עורך הדין, השופטת קבעה כי "מרגע שהחקירה החלה והתברר כי הנאשם מוסר מידע רב ערך אודות מעורבים רבים נוספים, הרי שלא ניתן לומר על ההחלטה למנוע את המפגש עם הסנגור למשך מספר שעות, כי היא החלטה בלתי סבירה בעליל".
על עצם ההחלטה להתחיל את החקירה מבלי להמתין לסנגור, שהודיע כי הוא בדרכו למקום, אמרה השופטת כי ראוי היה שימתינו לו, אולם "קשה לומר שההחלטה שלא להמתין, בנסיבות בהן הנאשם נתון במעצר כבר מהלילה וממתין לתחילת חקירתו . . . היא החלטה כה בלתי סבירה והגונה שיש בה כדי לפגוע באופן אנוש בהוגנות החקירה". על עייפותו של א.ד., טענה השופטת כי מצפייה בקלטת החקירה, התרשמה "שלא דובר בעייפות אשר לא אפשרה קיום חקירה עניינית".
לסיכום, הדגישה השופטת כי "כל אחת מהנסיבות . . . הייתה יכולה בנסיבות מסוימות, כל אחת בפני עצמה ובוודאי שבהצטברותן, להביא למסקנה כי הוגנות החקירה נפגעה באופן משמעותי היורד לשורשו של עניין... בנסיבות הקונקרטיות הייחודיות של המקרה לא מצאתי כי כך הוא הדבר".
הפגם המהותי היחיד שהשופטת מצאה בחקירה היה בכך שהחוקרים לא הבהירו לא.ד. כראוי את זכות השתיקה, באופן שיצר את הרושם שבמקום זכותו לשתוק, מחובתו למסור את כל מה שהוא יודע. בנוגע לפגם זה, אמרה בהחלטתה:
"כאמור, הפגם שנפל בחקירתו של הנאשם הינו פגם חמור. מאידך הגעתי למסקנה כי לפגם זה לא הייתה השפעה ממשית על אופן מסירת הודאתו של הנאשם. מכאן שלטעמי, הפגיעה בזכויותיו של הנאשם במקרה הקונקרטי, לא הביאה לפגיעה במידה העולה על הנדרש בזכותו להליך פלילי הוגן, עד כדי פסילת הודאתו של הנאשם וכפועל יוצא, פגיעה בחשיפת האמת העובדתית ובאינטרס הציבורי של לחימה בעבריינות".
מעדויותיהם של חוקרי משטרת ש"י במהלך משפט הזוטא עולה כי חקירתו של א.ד. היא אופיינית לטיפולה של משטרת ש"י בקטינים פלסטינים. השוטרים מסרו בחקירה הנגדית כי קטינים פלסטינים נחקרים דרך קבע בלא נוכחות הוריהם, על-ידי חוקרים שלא הוכשרו כחוקרי נוער ובאופן המנוגד לחוק הנוער הישראלי.
עם זאת, כיוון שרוב התיקים המתנהלים נגד קטינים מסתיימים בעסקאות טיעון, לשופטים אין בדרך כלל הזדמנות להביע את דעתם על התנהלות החקירה ולהשפיע על הפרקטיקה הלא חוקית של המשטרה.
"במקרה זה, ניתנה לבית המשפט הזדמנות נדירה להעניק לא.ד. הגנה ממשית ואף לקבוע בכך הלכה שתגן על זכויות כלל הקטינים הפלסטינים הנחקרים במשטרה. מצער מאד שהשופטת בחרה, תחת זאת, להכשיר את ההודאה ולא העבירה לרשויות מסר ברור שלפיו האינטרס הציבורי הוא דווקא שמירה ראויה על זכויותיהם של קטינים." אומרים בבצלם.
