בשנים האחרונות עוברת התעשייה הישראלית סדרה של שינויים מהותיים בתחומים שונים.  עלייה במודעות לזכויות עובדים, שיפור תנאי הבטיחות, עליה בהשקעות בהגנה על הסביבה ועוד –הם רק חלק קטן מתהליך מתמשך של שינוי והתאמה המתרחש במפעלים והחברות המובילים את התעשייה בארץ.

כלים

altהשינויים הם מבורכים ונדרשים. אין בלב אף אחד ספק כי מדינת ישראל צריכה להעמיד לנגד עיניה את השאיפה לאמץ ולעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר, הן בתחום התעסוקה והן בתחום השמירה על איכות הסביבה, כבסיס לעתידה של ישראל ולעתידם של ילדינו במדינה הוגנת, ראויה ונקייה יותר.

אולם, תהליך זה, ככל תהליך, יש לבצע באופן הדרגתי, תוך בחינה מתמדת של השלכותיו על כלל הגורמים המעורבים. לצערנו יש מי שחושב שהדרך הנכונה להגיע לסטנדרטים אלה  היא לעלות את כל המדרגות בפעימה אחת במהירות וחיפזון פופוליסטים גם במחיר התרסקות התעשייה הישראלית ובעקבותיה, התרסקות המשק כולו.

מדינת ישראל לא יכולה להתקיים ללא תעשייה. התעשייה המסורתית היא הבסיס הכלכלי של המשק כולו, היא היצרן הגדול ביותר במשק של מוצרים בסיסיים, היא גורם חשוב בשמירה על ביטחון המדינה, כמי שאמונה על עצמאותה הכלכלית של ישראל והיא המאפשרת לעשרות ומאות אלפי אזרחים במדינה פרנסה וחיים בכבוד.

התעשייה היא העוגן הכלכלי של הפריפריה. היא המעסיק הגדול ביותר והיציב ביותר של אוכלוסיות רבות ומקורות פרנסה בתעשייה, מיצרים במכפלות עוד אלפי מקומות תעסוקה בעסקים תומכי תעשייה.

אין תעשיה שאיננה נשענת על מקורות הטבע. המודעות הגוברת בעולם לנושא זה והקדמה הטכנולוגית המפתחת פתרונות לצמצום הפגיעה בסביבה, מאפשרות לנו כיום לפעול להקטנת הנזק, הפחתת הזיהום והסתמכות על משאבים כמו אנרגיות מתחדשות. התעשייה הישראלית פועלת לאימוץ פתרונות אלה, אולם יש להבין כי מדובר בתהליך מתמשך שמטרתו להבטיח את המשך פעילות התעשייתית תוך צמצום הפגיעה בסביבה ולא ביטול התעשייה בארץ.

גם בתחום התעסוקה מתרחש תהליך של שינוי הן בהיבט החקיקה והן בהיבט הנורמות והסטנדרטים המקובלים בהעסקת עובדים. כמי שמבין שכוח האדם הינו הכוח המניע מאחורי התעשייה בארץ ובעולם בכלל, אנו מאמינים כי יש להעניק לעובדים שכר הוגן על פי חוק וביטחון תעסוקתי המיטבי, וכן את מירב ההגנה ואת המוסדות המתאימים לטיפול בתנאי העסקתם, ביניהם בתי הדין לעבודה. יחד עם זאת, אם יעשו הדברים תוך פגיעה חמורה ביכולת הרווח והתחרות של המפעלים הישראליים מול שווקים אחרים בעולם, הרי שאלה לא יוכלו להעסיק עובדים כלל ומשמעות הדבר היא שכולנו נצא מופסדים.

בעבר הייתה התעשייה הישראלית מקור לגאווה ודוגמא לתעוזה ויכולת ביצוע בתנאים קשים ובזמן קצר וקברניטי המדינה עשו כל שביכולתם לעודד רכישת כחול-לבן.  כיצד ייתכן שהיום הפכו התעשיינים והתוצרת הישראלית הידועה באיכותה בעולם לאויבי האומה , לכלי ניגוח בידיי פקידים במשרדי ממשלה ולאבן שואבת בפני הרשויות המוניציפאליות.אני קורא לכם: "החזירו את התעשייה למקור הגאווה הישראלית ובעיקר תנו לה לחיות , להתפתח ולהמשיך לייצר "

*תא"ל (מיל') מיכאל דיין הינו יו"ר התאחדות התעשיינים מרחב צפון ומנכ"ל קבוצת טמבור.