דווקא מסיבה זו, אני מבקש להודות לך על שאפשרת לח"כ זועבי לנאום, ועמדת על זכותה לדבר. זהו אות כבוד לך, לכס יושב הראש ולכנסת כולה. גדולתה של דמוקרטיה היא לאפשר למיעוט – מרגיז ומקומם ככל שיהיה – לבוא לידי ביטוי, כל עוד הוא משתמש באמצעים כשרים. זהו אות לעליונותנו המוסרית. אני מבקש גם להודות ליחידת הסדרנים על כך שעשו עבודה נפלאה, ואפשרו בנועם הליכותיהם למנוע מצב בו חלילה תגיע כנסת ישראל לידי תגרת ידיים.
זו הייתה אחת השעות הקשות לדמוקרטיה שלנו. שעת מבחן. חברת כנסת ביצעה מעשה שבאופן אישי אני בז לו בוז עמוק והוא דוקר את עיני, אך הוא במסגרת תפקידה וחובתה להביע את עמדותיה. אותה חברת כנסת, שספק אם מישהו הכיר מחוץ לגבולות ישראל (גם כאן בארץ, אזכיר, ספק אם רבים היו מזהים אותה) , מוצגת בעולם, בשל האירועים במליאה, כאילו היא גיבורה שעמדה מול ניסיון למנוע ממנה להתבטא.
אינני מבין את ההיגיון שבלנסות למנוע ממנה לדבר 5 דקות ולגמור עם הפרשה הזאת. עם כל ההבנה לאמוציות ולכאב שכמעט כל הכנסת חשה, ועם תחושת הקבס שרובנו חשנו, חייבת הייתה הכנסת לתת לה לדבר כי המאבק הוא לא בתוך הבית. הוא מול העולם ולא בתוך ישראל. חברי הכנסת צריכים היו להבין שאסור לתת לזועבי להרוויח עוד כותרת. גם את אלו שיצאו מהאולם לא הבנתי – זהו בית הנבחרים של מדינת ישראל. אותי לא יוציאו מביתי, בעיקר לא אלו המנסים להרוס את הבית. חייבים היינו לתת לה לנאום כי הדמוקרטיה הישראלית – הכנסת הישראלית – גדולה לאין שיעור מסך חבריה, וחשובה מהם לאין שיעור. לדאבוני, לא מעט מהחברים שכחו זאת אתמול.
אני מבקש מאדוני להפיק את כל הלקחים הדרושים, לרבות לשקול הטלת סנקציות על אלו שהעזו שלא כיבדו את הכנסת ואת זכויותיהם של כל חברי הכנסת. לא בשביל ח"כ זועבי – היא ממש לא מעניינת אותי – אלא בשביל הכנסת, ועתיד הדמוקרטיה הישראלית. ח"כ שרודף אחרי ח"כ אחר לדוכן הנאומים ומנסה למנוע ממנו להתבטא, ראוי לשקול אם הוא אכן ראוי למעמד של חבר כנסת." כתב ח"כ כבל ליו"ר הכנסת.
