התובעות הן דלילה פיגנבאום ורונית חכמון, אשר הועסקו עד לאחרונה במכללת "זינמן" אשר במכון וינגייט. התביעות שהוגשו באמצעות משרד עוה"ד לוי-אטינגר בוטון ושות' הן נגד המכללה ונגד פרופ' מיכאל שגיב, אשר כיהן עד לאחרונה כראש המכללה, בגין פיטורים שלא כדין, הפרת הוראות החוק למניעת הטרדה מינית, חוק ההגנה על עובדים חושפי שחיתויות וחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.
שתי התובעות הועסקו במשך שנים ארוכות (חכמון- 9 שנים, פיגנבאום - 17 שנים) במינהל האקדמי של המכללה, שהינו גוף המספק שירותים לסטודנטים במכללה. עובדת נוספת שעבדה במינהל האקדמי היא קטיה בילקביץ', אשר הייתה גם חברתן של השתיים.
כתבי התביעה (על סך 300,000 ₪ ו-2500,000 ₪) שהוגשו מגוללים פרשה של התנכלות קשה מצד המכללה ופרופ' שגיב כנגד התובעות, אשר לטענתן פוטרו כנקמה על כך שסייעו לחברתן בהגשת תלונה על הטרדות מיניות שסבלה בהיותה עובדת המכללה, והעידו מטעם נציבות שירות המדינה במסגרת ההליך המשמעתי שנוהל כנגד פרופ' שגיב בגין ההטרדות.
ראשיתה של הפרשה בשנת 2005, כאשר קטיה בילקביץ' הגישה תלונה לנציבות שירות המדינה בגין הטרדות מיניות שסבלה מפרופ' שגיב, אשר כיהן כמנהל המכללה החל משנת 1999, והיה עובד משרד החינוך.
בילקביץ' הגישה בשנת 2007 תביעה כספית לבית הדין לעבודה בת"א באמצעות משרד עוה"ד לוי-אטינגר בוטון ושות', נגד המכללה ונגד פרופ' שגיב, בגין ההטרדות המיניות וההתנכלויות שסבלה. בחודש ספטמבר 2009, הגישה קטיה לבית הדין בקשה לצווים זמניים כנגד העברתה לתפקיד זוטר (שבוצעה במקביל לפיטורי התובעות וכחלק ממסע הנקמה של פרופ' שגיב), ובעקבות החלטת בית הדין הארצי הוחזרה לתפקידה במינהל האקדמי.
שתי התובעות זומנו להעיד בנציבות שירות המדינה בפרשת ההטרדות המיניות. במהלך שנת 2007, לאחר שהוגש כתב אישום כנגד פרופ' שגיב לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה בגין ההטרדות המיניות, הן אף העידו בפני בית הדין המשמעתי. בחודש יוני 2009 הורשע פרופ' שגיב בבית הדין המשמעתי בעבירות שיוחסו לו, ובאוגוסט 2009 ניתן גזר הדין בהליך המשמעתי.
תוך כדי ניהול ההליכים נגדו, הצהיר פרופ' שגיב כי הוא "יפרק את המינהל האקדמי" ו"ייפטר" מכל העובדות שהעידו נגדו בהליך המשמעתי. ואכן, מיד לאחר מתן גזר הדין, לפי טענות התובעות, החל פרופ' שגיב במסע נקמה כנגד כל עובדות המינהל האקדמי במכללה אשר סייעו לקטיה בילקביץ' להגיש את תלונתה בגין ההטרדה המינית, ואשר העידו מטעם הנציבות בהליך המשמעתי שנוהל כנגדו. פרופ' שגיב, אשר פרש מתפקידו בחודש אוגוסט 2009, ביצע את זממו בתמיכה מלאה של המכללה, ובסיועו של מחליפו ועושה דברו, פרופ' בן סירא, אשר מונה כמ"מ מנהל המכללה לאחר פרישתו של שגיב.
מסע הנקמה כלל את פיטוריהן של התובעות, העברתה של קטיה לתפקיד זוטר, והוצאה לגמלאות של שתי עובדות נוספות במינהל האקדמי, כל זאת בטענה ל"שינוי ארגוני", כביכול, שבוצע במכללה. כפי שמפורט בכתבי התביעה, לא בוצע שינוי ארגוני אמיתי, אלא אותם תפקידים אוישו ע"י עובדים אחרים, תחת שמות שונים. בפועל, עובדות המנהלה היחידות שפוטרו עקב ה"שינוי הארגוני" במכללה הן התובעות, וזאת מתוך כ-60 עובדי מינהלה במכללה, כאשר לכל שאר העובדים נמצאו תפקידים חלופיים. כמו כן, העובדת היחידה שהושארה בתפקידה במינהל האקדמי הינה עובדת שלא העידה במסגרת ההליך המשמעתי.
שתי התובעות פוטרו במפתיע, משיקולים זרים, מבלי שהיו כל טענות לתפקודן המקצועי, ונשלחו לביתן לאלתר, מבלי לבצע חפיפה לעובדים שהחליפו אותן בתפקידן, מבלי שקויים להן שימוע כדין, ובתקופה שהיא העמוסה ביותר בעבודה מבחינת המינהל האקדמי- ערב פתיחת שנת הלימודים במכללה. אחת התובעות (פיגנבאום) אף פוטרה בהיותה בחופשת מחלה, בה שהתה בעקבות הנזק הנפשי הקשה שנגרם לה עקב פיטוריה.
התובעות מבקשות מבית הדין לבטל את פיטוריהן, ולהשיב אותן לתפקידן במכללה. כמו כן, הן מבקשות פיצוי על ההתנכלות כלפיהן.
לדברי עו"ד אודליה לוי-אטינגר: "בית הדין מתבקש להעביר מסר, לפיו חברה מתוקנת לא תסבול מצב שבו עובדת שסייעה בחשיפת פרשה חמורה של הטרדה מינית בגוף אקדמי- המהווה גם שחיתות בהתאם להגדרת חוק ההגנה על עובדים חושפי שחיתויות- תשלם מחיר כבד של אבדן פרנסתה ומקום עבודתה."
