החל מהיום, אחת לשבוע, אם תאצל עליי הרוח ואם נוכל להתמיד הן אני והן מי שקורא את הגיגיי, אשטח בפניכם, קוראיי, את מחשבותיי, רעיונותיי ודעותיי לגבי נושאים "בוערים" יותר או פחות, שבהם עוסקת החברה הישראלית. חשוב לי לכתוב, חשוב לי להעלות את מה שלעיתים "בוער כאש בעצמותיי" לידיעת אחרים, כדי שישמעו, כדי לשמוע תגובה וכדי לנסות לזרוע זרעי זרעים של תחילת נסיונות לשינוי, להערכות אחרת, לתיקון בחברה הישראלית

כלים

אני סמוך ובטוח, שבין אלו שקוראים קטעים אלו כרגע ישנם רבים, שאמרו אלפי פעמים כשקוצצו קצבאות זיקנה, או שפרצה פרשת האזנות הסתר לרמון, או כשנשפט משליך הנעל על כבוד נשיאת בית המשפט העליון במשפט בזק בה בשעה שרוצחה הנקלה של תושבת פתח-תקוה היה אמור להישפט על איומיו לגביה משנת 2009 רק בשנת 2011 – "עד כאן", "לא עוד", "הבה נשנה". לכיוון זה הייתי מייחל ומאחל לי ולכם לקחת את הפינה הזו, שעורכי האתר המכובד הואילו להקצות לי.

אני רוצה להגיע לנקודה שבה המילים הנוקבות משירו של שלום חנוך "מחכים למשיח" יהיו לא נכונות וללא תכלית ומטרה: "...אם הציבור מטומטם שהציבור ישלם...". אני בא מעולם של מאבקים בנכות, בצבא, באקדמיה, בנסיונות הנואשים להחדיר את הגנת העורף לז'ארגון הבטחוני ובנסיונות לקדם את זקנינו וגימלאינו (שהם בעצם בבואה של עצמנו בעוד כמה שנים).

נושאים כאלו ואחרים אני רוצה לפרוש מול קוראיי תוך תקווה שתגיבו, תעירו, תתנגדו או תתמכו וננסה ביחד לתת במה למחשבות ולחלומות כי הפרדוקס הישראלי פשוט זועק ומתחנן שיטפלו בו – הרי לא יתכן שאומה קטנטונת בת שש מאות אלף איש הצליחה תוך שישים ושתיים שנים להגיע להישגים גבוהים כל כך מצד אחד, ומצד שני למצוא עצמה במי המדמנה בפרשת אישומו באינוס של נוכל ערבי שהתחזה ליהודי ביחסו עם אישה, או בשלולית העכורה של יחסי דתיים-חילוניים במדינה ש"הצליחה" לא לחוקק חוקה במשך כל שנותיה ומוצאת עצמה במאבק בלתי אפשרי בתחום דת-מדינה.

לא יתכן שהורינו, לדוגמה, הקימו מדינה זו המתקראת ישראל והיום כשהם בגיל גבורות אנחנו מצליחים בכל דרך לא ליישם את משמעות המשפט "אל תשליכני לעת זיקנה", או שאנחנו בוחרים באפשרות של ירי טיל במחיר חמישים אלף דולר ממערכת "כיפת ברזל" כנגד רקטה במחיר אלף ₪ כתוצאה מגחמות כאלו ואחרות ומתעלמים מאפשרות של אפשרויות אחרות.

הפרדוקס מבצבץ בכל פינה והחזון, או תרצו ותקראו לו - החלום, נראה לעיתים רחוק מאד מהגשמה והשגה וצריך לטפל בו ולו רק בכתיבה בפינה מסוג זה, שבה אני כותב אליכם ולעיתים דרך הכתיבה עולות אנקדוטות נאות, צצים רעיונות יפים ולפעמים גם נוצר הסחף הנדרש לטיפול בפרדוקסים הישראליים, שלעיתים הם מקוריים עד למאוד אבל מעבר לגיחוך פרדוקסים אלו מסוכנים לקיומה של חברה בריאה והשסעים, כמו גם הפערים בחברה הישראלית, מאיימים על עצם יכולתנו להתמודד כישות אחידה עם אתגרי העתיד הכלכליים, המדיניים, הבטחוניים, האקדמיים, החינוכיים וכל שאר הנושאים העומדים לפתחנו.

נחסך מהחברה הישראלית עד היום הצורך המבעית והנורא של "מלחמת אחים" שבעצם התרחשה בכל מדינה שאנו מכירים, מיד אחרי עצמאותה בתקופה כזו או אחרת. מלחמה כזו היתה מלחמה על משאבי השלטון החדש ובישראל. השכלנו עד היום להימנע ממלחמה כזו גם בהנתקות וגם ברצח רבין, גם בפרשת אלטלנה וגם בתקופת ה"סזון", גם בפרשת הסכם השילומים עם גרמניה וגם במלחמת לבנון הראשונה, שהפכה להיות "מלחמת הברירה" הראשונה של ישראל.

אין סיבה שמלחמה כזו תתרחש בישראל, אם נדע להתעמת עם ה"שדים שלנו" קודם ואם נקדים רפואה למכה. המילים בהן אני מסיים תמיד את דבריי, על הצורך בחיזוק הגנת העורף האזרחי הישראלי, מתאימות מאד גם למאמר פתיחה זה של "פינתו של ביצור": עלינו להיות "עם קשה עורף" במובן החיובי של המילה. בכל אלו ובנושאים דומים או אחרים אעסוק בפינה השבועית ואמתין להתייחסותכם.

בשבוע הבא, אעסוק בנושא "בתים לחיים" לילדים עם צרכים מיוחדים (נכים) – האם האחריות היא של המדינה או של המשפחה?

הכותב הוא ד"ר אבי ביצור, לשעבר מנכ"ל המשרד לענייני גימלאים ולענייני ירושלים. דר' למדעי המדינה ומומחה להגנת עורף אזרחי, סגן ראש התוכנית לחברה, בטחון והגנת העורף במכללת בית-ברל, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן ופעיל בנושאים חברתיים רבים