לפני שהמאמר הזה יהפוך למפגן תמיכה סכריני בעמיר פרץ, אף שבסופו של דבר לו הייתי חבר מפלגת העבודה הייתי שם בקלפי את הפתק "עמיר פרץ", ראוי לדון דווקא באלה שמוצאם מעדות המזרח הנופלים שבי אחר תעמולה ושטיפת מוח בלתי נלאית, שרובה מתנהלת כמובן באמצעים מתוחכמים להפליא, כנגד כל מועמד ממוצא מזרחי
בימים אלה הסתיים מפקד החברים במפלגת העבודה. חברי המפלגה אמורים לבחור בהליך של פריימריס את מנהיגם הבא, מי שיעמוד בראש המפלגה ויהיה גם מועמדה לראשות הממשלה. עמיר פרץ, מי שכבר עמד בראש המפלגה וזכה להישג נאה מאוד בבחירות הכלליות (20 מנדטים), ואחרים ( שלי יחימוביץ', יצחק הרצוג, עמרם מצנע) יתמודדו על המנהיגות.
עמיר פרץ היה שר הביטחון בממשלתו של אהוד אולמרט. תיק הביטחון ניתן לו לאחר שאולמרט לא עמד בלחציהם של בעלי הון שלא למנות את פרץ כשר האוצר. בעלי ההון חששו מהמשנה החברתית של פרץ שבעקבות דרישותיו של פרץ במשא ומתן הקואליציוני לאחר הבחירות, הועלה שכר המינימום בישראל.
מינויו של פרץ לתפקיד שר הביטחון גרר ביקורת חריפה עליו, מה שהתברר בעתיד שנים לאחר התפטרותו לאחר מלחמת לבנון כביקורת בלתי מוצדקת. ביקורת זו, שברובה הגדול נבעה מאינטרסים של בעלי ההון בשיתוף הדוק של כל התקשורת הקשורים בטבורם לבעלי ההון, היתה ביקורת מרושעת , מגמתית ודמגוגית. זכורה לשמצה אותה מערכת מכוערת בענין המשקפת הסגורה.
היום שנים לאחר האירוע , ובמבחן התוצאות של מלחמת לבנון השניה, ידוע וברור לכולם, שמה שהצליח לראות עמיר פרץ כשר הביטחון, דרך משקפת סגורה, לא הצליחו "ביטחוניסטים" ופוליטיקאים רבים לראות דרך משקפת פתוחה לרווחה.
לפני שהמאמר הזה יהפוך למפגן תמיכה סכריני בעמיר פרץ, אף שבסופו של דבר לו הייתי חבר מפלגת העבודה הייתי שם בקלפי את הפתק "עמיר פרץ", ראוי לדון דווקא באלה שמוצאם מעדות המזרח הנופלים שבי אחר תעמולה ושטיפת מוח בלתי נלאית, שרובה מתנהלת כמובן באמצעים מתוחכמים להפליא, כנגד כל מועמד ממוצא מזרחי.
את הדברים הבוטים והלא מתוחכמים הם יאמרו בחדרי חדרים. ראו דוגמת השר הנחמד למראה, יצחק הרצוג, שרק מסמכי ויקיליקס נתנו לנו הצצה לאמת המכוערת; הרצוג, שנפגש עם אנשי השגרירות האמריקאית, התייחס לירידה בתמיכה במפלגת העבודה בסקרים העריך, בין השאר, כי מלבד "קדימה" הנגיסה בקהל המצביעים של העבודה נובעת מה"תפישה הציבורית של פרץ כבלתי מנוסה, אגרסיבי ומרוקאי".
אבל הרצוג נותר אופטימי; הוא סיפר לנציג האמריקאי כי הרשימה "המצוינת" שהציגה העבודה לכנסת "כוללת חברים אשכנזים, כדי לאזן את הרקע הספרדי של פרץ"....
אבל, הבעיה שלי היא באמת לא עם הרצוג ואחרים שהגזענות שלהם עטופה בשכבות מתוחכמות. כבר מקרל מרקס למדנו, כי "דברי ימיה של האנושות הם דברי הימים של מלחמת מעמדות. מדכאים ומדוכאים נלחמו מלחמה בלתי פוסקת...". בכל תקופה היסטורית מוגדרים המדכאים והמדוכאים באופן מסוים. מדכאים ומדוכאים יש בכל מקום על הפלנטה, באירן ובארה"ב, באפריקה ובאירופה, בישראל ובסוריה.
המלחמה הסיזיפית שלנו, כחברה דמוקרטית, היא לזנב יום יום בתופעות של דיכוי חברתי ומעמדי. את החרות היחסית יש לנו. את הדיכוי הלובש חליפות שונות מידי תקופה, מידי יום ומידי שעה אנו מתקשים לזהות.
הקושי בזיהוי נובע בעיקר ממחלפותיו המודרניות של הדיכוי, מיכולתו להשתמש באמצעים תקשורתיים הכוללים מצד אחד דעות "מלומדות" ומאידך יחסי ציבור, יח"צנות, ברמה פשטנית. כל כך מתוחכמת המערכת המדכאת, של הממשלה ושל בעלי ההון והעיתון, עד שהמדוכאים המודרניים הם בבחינת "תינוק שנשבה". איך אפשר לכעוס ממש על אנשים שמערכת ענקית של שטיפת מוח זורמת אליהם מכל הכיוונים?
המציאות היא מציאות פרדוכסלית; הסיכוי להתקוממות חברתית יכול לבוא משני כיוונים מנוגדים. האחד מכיוון שכבה משכילה ומודעת והאחר מכיוון "פועלים שאין להם להפסיד אלא את כבליהם" כדברי מרקס.
לחלק לא קטן מהעולים מצפון אפריקה, וגם לבני הדור השני ואולי גם השלישי, יש מנטליות של מדוכאים. מנטליות זו משמעה בראש ובראשונה התבטלות בפני כל מי שנדמה בפניך כמצוי מעליך (מעמדית, חברתית, כלכלית). בשיח הבין עדתי, ההתבטלות של המזרחים בפני הלא מזרחים היא שיקוף של מנטליות המדוכאים. למען הסר ספק, בצד של המדכאים עמדו, אז בשנות העלייה הגדולה ושנים רבות אח"כ, אשכנזים שהיו בעיני עצמם אדוני הארץ.
הורינו והורי הורינו קיבלו את הגזירה הזו והשלימו עימה. ההשלמה הזו הייתה גורפת למעט תופעות בולטות ומרגשות אחדות, דוגמת "אירועי ואדי סאליב" (1959) ו"הפנתרים השחורים" (שנות ה-70).
אותה מנטליות, שהוזנה באופן מתמיד ע"י שטיפת מוח של הממסד הפוליטי והתקשורתי (למעט "העולם הזה" של אורי אבנרי ושלום כהן) , השרישה אצל המזרחים את ההשלמה עם כך שפוליטיקאי שמוצאו לא אשכנזי אינו יכול להיות "אדריכל" אלא רק "בנאי". לכל היותר הוא יכול להיות שר משטרה, שר רווחה וכדומה. אפילו למנחם בגין עצמו, "משיח המזרחים", לא היו התלבטויות באשר למעמדם "הראוי" של דוד לוי ואחרים. תקרת הזכוכית של המזרחים, בעיני הציבור המזרחי, עדיין לא נפרצה, למרבה הצער.
במה שונה ובמה נופל עמיר פרץ מאהוד אולמרט, מביבי נתניהו, מציפי לבני, מעמרם מצנע ? אדם אינטלגנטי, רהוט, מנהיג, שיש לו רגישות חברתית ואומץ לב אזרחי. לטעמי, עמיר פרץ הוא איש פורץ דרך, אחד מהמנהיגים החשובים במדינת ישראל ואחד משרי הביטחון הטובים שהיו לנו. ועדת וינוגרד עצמה כתבה כי פרץ "גילה לעתים תובנות שאנשים מנוסים ממנו לא גילו, והייתה לו תרומה משמעותית לדיונים ולהחלטות בנושא מטרות התקיפה...."
לו אני הייתי חבר מפלגת העבודה, ואני לא, לא הייתי מהסס לבחור בפרץ כיו"ר מועמדה לראשות הממשלה.
הכותב הוא עו"ד שמעון מאיר ביטון. מייסד העמותה לקידום בית שמש. עו"ד ביטון כיהן בעבר כמועמד ברשימת מימד לכנסת, וכיועצם הפרלמנטרי של חברי הכנסת ד"ר יוסף בורג, דוד דנינו ודוד לוי
