המדינה מגבילה כיוםאנשים שמקבלים קצבת נכות לעבודה בהיקף של 4 – 4.5 שעות ביום, מתוך הנחה שאם הם עובדים מעבר לכך, המשמעות היא שהם יכולים לעבוד כמו עובד נורמטיבי ולא צריכים לקבל סיוע מקצבאות. כל חריגה מעבר לשעות העבודה גוררת הפחתה של הקצבה. זהו כמובן תמריץ שלילי לאנשים שהאינטרס הלאומי הוא להעניק להם רוח גבית בהשתלבות בשוק העבודה ולסייע להם להפוך לאנשים גאים ויצרניים.
תוספת של יום חופש למשק בלי שתהיה מלווה בהתייחסות למקבלי קצבאות הנכות והגדלת מגבלת העבודה היומית עלולה לגרום לפגיעה ביכולתם להתפרנס. המשמעות היא שמספר השעות החודשיות שהם עובדים תפחת עוד יותר. ההשלכה של עבודה בהיקף נמוך אינה רק על השכר אלא על ההשתלבות החברתית במקום העבודה והיכולת להתקדם ולהתפתח, במיוחד כשקצב הלימוד של יכולות חדשות איטי מהממוצע.
לאנשים עם צרכים מיוחדים יש כבר ניסיון בחקיקה שהרעה את מצבם מתוך חוסר תשומת לב. לדוגמה, בעת העלאת שכר המינימום נשכחו מקבלי הקצבאות מהביטוח הלאומי ותקרות יכולת ההשתכרות שלהם לא עודכנו בהתאם. כך אנשים שרוצים להשתקם במסגרת תעסוקתית מצאו עצמם מאבדים חלק מקצבתם בגלל שהעלאת שכר המינימום גרמה להם לקפוץ במדרגת השכר. הם היו חייבים לקצץ בהיקף שעות העבודה השיקומית כדי לא לחצות את המדרגה והרצון לעשות טוב למשק פגע בתהליך השיקום.
ההתייחסות לאנשים עם מוגבלויות בשוק העבודה חייבת לעבור שינוי מקיף. מדובר בקבוצה שהיא המוחלשת ביותר מבחינת יכולתה להגן בעצמה על זכויותיה. לחלק מהאנשים עם צרכים מיוחדים אין שום משמעות לכסף, וכך מעסיקים ערלי לב במרכזי שיקום יכולים לתת להם סכומים מגוחכים תמורת עבודתם, לקבל לכיסם את התמיכה שמעניקה המדינה ולנופף בתדמית של עסק חברתי. המשפחות של העובדים כל כך שמחות על כך שבן משפחתם עובד ומהתרומה החיובית שיש לכך על חייו שגם אם הם מבחינים בקיפוח הכספי הם מעדיפים להעלים מכך עין ולא להרים קול זעקה. זה בדיוק המצב שבו נדרשת מעורבות ממשלתית גבוהה יותר כדי להסדיר תחום זה.
הכותב הוא נדב עטיה, המייסד והמנהל של סטודיו אנד ג'וי בפארק אפק בראש העין שבו מועסקים עשרות משתקמים בשזירת פרחים והכנת חבילות שי
