כהרגלה של יוכי ברנדס, הספר כתוב מעולה. היא מפיחה חיים בסיפורים ישנים ודהויים, הופכת אותם לספר אחיד וחי, וגורמת לך לראות את האגדה קמה לתחייה. בנוסף, הספר ממצה בצורה יפה את החסידות על עקרונותיה, ומתאר אותה מתוך הקשר לאירועים ההיסטוריים שהתרחשו סביב הקמתה.
אבל היה גם הרבה שלא אהבתי. קודם כל, יוכי נוטלת לעצמה פעמים רבות "חירות ספרותית". היא לא מתארת את האירועים בהכרח כפי שהיו אלא מוסיפה משלה, וזה היתרון שלה, אבל גם החיסרון הגדול שלה. כי להוסיף אפשר על סיפור שכולם מכירים וברור מהן התוספות. כשמוסיפים על סיפור שלא רבים מכירים, וגורמים לדמויות האמיתיות שבו להתנהג כרצונך, אפשר בקלות לעשות להן עוול, ולתאר אותן בצורה שלילית. וכך רבי גרשון קיטובר מוצג כאובססיבי, והמגיד ממזריטש ובית מדרשו מוצגים כמנותקים מהבעש"ט. יכול להיות שזה נכון, אין לנו דרך לדעת.
שנית, לא אהבתי את התיאורים של המאגיה בספר. זה לא ספר פנטזיה, הדברים שמתוארים בו הם אמיתיים, ולכן אי אפשר לתאר את הבעל שם טוב כמכשף מיוחד, ואי אפשר לתאר מלאכים ושדים לפי מיטב דמיונה של הכותבת. אלה יצורים אמיתיים, על פי המיינסטרים של היהדות, ותיאור מוגשם אבל לא מדויק שלהם חוטא לאמת. אני מודע לזה שזה כל העניין בספר, ושאחרת הוא היה הרבה פחות טוב, ובכל זאת, זה הפריע לי.
ולסיום - הפמיניזם. אוי הפמיניזם. וגם שאר הערכים שיוכי דוחפת לנו, במיוחד במניפסט בסוף הספר. אני חושב שבספר עלילתי על תנועת החסידות לא צריך לצאת דוקא מנקודת המבט של האישה היחידה בשטח, ובטח שלא לתקוף בחריפות את החסידות של ימינו. ה"התחרדות" של החסידות לא קרתה בטעות, ולמרות שאני באמת לא מבין הרבה בנושא אני יודע שעמדה מאחוריה חשיבה.
לסיכום, ספר יפהפה ומרתק, עם הרבה בעיות עקרוניות שיש לי איתו, אבל הן כנראה מובנות בפורמט. מומלץ בחום לכל מי שפחות טרחן ממני.