רק כדי שיהיה ברור עד כמה אהבתי אז את ההצגה, אספר כי אני יודע לצטט את כולה, מההתחלה ועד הסוף, בעל פה. זה לא צחוק. באמת. ניסיתי.שנים חלפו, ואני עדיין יכול להרגיש את ההשפעה הרבה שהייתה להצגה הזאת עליי. את חיבתי לשפה העברית אני לחלוטין יכול לזקוף לזכותו של המחזה, כמו גם את אהבתי לסיפור באמצעות חרוזים. לאחר כל אותם שנים, מצאתי את הגרסה הכתובה של המחזה (אחרי מצוד ארוך ומייגע), ונהנתי ממנו לא פחות ממה שנהנתי אז. כל מה שקשור בהצגה הזאת, זאת שראיתי, וזאת הכתובה, פשוט מושלם.
התלבטתי הרבה על מה לדבר בעיקר בביקורת הזאת, כי יש כל כך הרבה מה להגיד על המחזה הנפלא הזה, אבל נראה לי שיש כמה נושאים עיקריים שהייתי רוצה לשתף את מחשבותיי לגביהם.קודם כל, בראש ובראשונה, העברית. העברית הגבוהה, הכמעט תנ"כית, השוברת שיניים לפעמים, הכל כך נעימה לשמיעה.
אין ספק שבמבט ראשון זה לא נראה מתאים לילדים. אבל אני זוכר, בתור ילד, שהבנתי כל פרט ופרט בסיפור, על אף שמופיעות בו מילים שאפילו היום אינני יודע מה פירושם המדוייק. אני זוכר, במעורפל, אותי מגיע לאמא שלי (או לדמות סמכותית מבוגרת אחרת - שוב, זה היה מזמן) וקורא בקול נלהב: "אתה חייב לי רבע זוז!" אמא שלי/דמות סמכותית מבוגרת אחרת הביטה בי בספקנות ושאלה: "אתה יודע מה זה זוז?" "זה כסף!" עניתי בפשטות. וזה עד כדי כך פשוט: ילדים מבינים מההקשר, מההתרחשויות, מהמשחק המשובח של השחקנים.
ראיתי פעם ראיון עם שלונסקי, שאומר כי כשרצה להציג את המחזה לראשונה, טענו בפניו שזה לא מתאים לילדים. הם לא יבינו, הם לא יתפסו את הסיפור. ושלונסקי ענה, במבטא כבד, ובהינד ראש מחוייך: "ילדים הם הרבה יותר חכמים ממה שחושבים".
זה מה שמביא אותי לנושא השני - היחס של המחזה לילדים. במחזה הזה הדמויות שוברות לא פעם את הקיר הרביעי, ופונים אל קהל הילדים (בהצגה זה קורה בצורה שונה, ובפחות תדירות; אבל על ההבדלים בין ההצגה למחזה הכתוב אדבר עוד מעט). הדרך שבה הדמויות עושות את זה היא פשוט וקל - מכבדת. ההצגה הזאת מאוד - מאוד - מכבדת ילדים. היא לא מתנשאת מעליהם, היא גם לא מנסה ללמד אותם.
אברהם שלונסקי פשוט מספר סיפור נחמד לקהל, מדבר בשפה שהילדים יוכלו להבין, ועם קטעי הומור מתאימים - אבל הוא לא מרגיש כאילו הוא מדבר אל קהל טיפש, או פחות ממנו; שזה משהו שבאופן מפתיע די נדיר בספרי ילדים בכלל ובהצגות ילדים בפרט. בהצגה, השחקנים גם הם מאוד מעבירים את התחושה הזאת. השחקן של המשרת, בפרט, עושה עבודה נפלאה. רואים שאף שחקן שם לא מפחד מילדים; זאת הנקודה העיקרית, נדמה לי, שחסרה בהרבה מופעי ילדים. הרבה כוכבי ילדים מגיעים עם הרבה מאוד כוונות טובות, אבל בכל זאת... יש ריחוק מסוים, גבול ברור בין המבוגרים לילדים.
המבוגרים יכולים עד מחר להתחפש לילדים ולהעמיד פנים שהם חלק מהם, אבל על הילדים זה לרוב לא עובד (מניסיוני שלי). כאן אין את זה, וזה פשוט מדהים. המבוגרים מבוגרים, הילדים ילדים, ויש הרמוניה.זה מעביר אותי לנושא הבא: ההבדל בין הספר הכתוב להצגה שראיתי. הרבה קטעים ירדו או נערכו מחדש בגרסה משנת 2002, ואני די יכול לראות למה. נדמה לי גם שאברהם שלונסקי די בנה על זה שדברים ישתנו פה ושם, יעברו עריכה.
חלק מהקטעים ארוכים מדי בספר, או שיש להם משמעות אחרת כששומעים אותם על הבמה, וזה די מובן. בקריאה החוויה היא קצת שונה, והסופר מודע לזה. מומלץ בחום להשיג את הספר, כדי לחוות את זה באופן מעט שונה ולא פחות מהנה.אבל הדבר שלדעתי הכי טוב במחזה הזה, הוא ההשוואה שלו לסיפור המקורי של האחים גרים. מטבע הדברים, כאן הסיפור הרבה יותר מפורט, יש יותר דמויות, סיפורי רקע, וכמובן גם שירים. לדעתי, הדבר שהכי מבדיל את המחזה מהגרסה המקורית של הסיפור הוא שבגרסת האחרים גרים כולם רעים, ובגרסה של אברהם שלונסקי כולם טובים.
אני אסביר: העולם של האחים גרים הוא לרוב קודר, מסתורי, קסום ומשונה. הסיפורים מסופרים בצורה פשוטה למדי, ולאף אחת מהדמויות אין זמן מספיק כדי להסביר את עצמה. בסיפור האחרים גרים המקורי (שאותו, כמובן, קראתי) אף לא אחת מהדמויות מתנהגת בצורה מוסרית טהורה: המלך כולא את בת הטוחן, הטוחן משקר, עוץ לי גוץ לי מנסה לחטוף ילד. גם כאן המצב לא שונה; כל הדמויות עוקבות אחרי העלילה המקורית בדיוק.
אלא שכאן, אי אפשר באמת להגיד על אף דמות שהיא "רעה" לגמרי. כן, המלך כולא את בת הטוחן, אבל בעיקר בעקבות הלחץ של שני השרים שלו. גם עליהם אי אפשר ממש להגיד שהם רעים; הם בסך הכל מבצעים את חובתם, ודואגים שהממלכה תצא מגרעונה. כמו כן, במערכה השנייה המלך ושריו, באופן בוגר ומרשים למדי, סולחים לחלוטין לטוחן ולביתו על אותו שי"ן קו"ף רי"ש, ולוקחים על עצמם את האשמה. הטוחן שיקר, כמובן, אבל רק בגלל שהמלך ושריו לעגו לו. הוא גם התנצל על כך. בת הטוחן, על אף שאי אפשר להגדיר את השקר שלה למעשה רע מבחינה מוסרית, בהזדמנות הראשונה שניתנת לה מבקשת להתוודות ולהגיד למלך שהזה אינו מעשה ידיה.
החצרונית, בסופו של דבר, מודה בטעותה, ואנחנו בקלות יכולים לסלוח לה; זה פשוט כתוב בצורה נפלאה. אפילו עוץ לי עצמו, הנבל הראשי, מתואר כאן יותר כ"מעין צדיק, מעין רשע", מחד - טוב לב, ומאידך - ערמומי מאוד. אפילו כשבא לדרוש בצדק את חובו, בת הטוחן פונה אל טוב ליבו ומבקשת ממנו רחמים. הוא בהחלט נענה, גם אם אחרי התלבטות ממושכת. עוץ לי מופיע כאן, לא כגמד רגזן ומסתורי כמו שמתואר בסיפור האחים גרים, אלא כננס שובב, מעט מפחיד, מעט מצחיק, מסתורי ומרתק.
כל הקשור במחזה הזה פשוט נפלא, מההתחלה ועד הסוף. אם עוד לא יצא לכם להיתקל בו, אין צורך לומר שאני ממליץ בחום.
עוץ-לי גוץ-לי/אברהם שלונסקי
הוצאת עם עובד
