דעות

"אנא, אל תכתוב על יאיר גולן!" הפציר בי ידיד, "כל דבר טוב ששמאלן כמוך יכתוב עליו רק יזיק לו!". לכן לא כתבתי. אבל אני לא יכול להתאפק עוד. האלוף יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל, נאם ביום השואה. גולן, לבוש מדי צה"ל, קרא נאום מוכן, מנוסח היטב, שגרם למהומה שלא שככה עד היום. מאז פורסמו בנושא זה עשרות מאמרים, מהם חיוביים ומהם שליליים. נראה שאיש לא יכול היה להישאר אדיש.

האנטישמים גורמים לי לצחוק. הם כל-כך משעשעים. רבים יחשבו שזוהי אמירה קלת-דעת, אפילו מרגיזה, בהתחשב בדברים הנוראים שעשו אנטישמים במהלך ההיסטוריה, ובכללם השואה. אבל בימינו האנטישמים מצחיקים ממש. הדברים שהם מאמינים בהם. הדברים שהם אומרים. מצחיקים. קחו את ראש-העיריה לשעבר של לונדון, קן ליווינגסטון. הדברים שהוא אומר מטופשים. אפילו כשהם יוצאים מפי פוליטיקאי. לדוגמה, הוא אמר שאדולף היטלר היה ציוני, או שלכל הפחות תמך בציונות. היטלר? ציוני?

נראה שכל מה שאפשר כבר נאמר, נכתב, הוכרז, הוכחש והוצהר על המקרה המזעזע את המדינה מזה שבועות. הכל, חוץ מהדבר העיקרי. במרכז המקרה עומד "החייל היורה בחברון". הצנזורה הצבאית אינה מרשה לקרוא לו בשמו. אפשר לקרוא לו "החייל א'". זה קרה באיזור תל-רומידה בחברון הכבושה, שבה חיה קבוצה של מתנחלים מקיצונים ביותר בקרב 160 אלף פלסטינים, תחת שמירה צבאית כבדה. יש שם שפע של תקריות אלימות. ביום ההוא, שני פלסטינים תקפו חיילים בסכינים. שניהם נורו במקום. אחד מת מיד, האחר נפצע קשה ושכב על הארץ.

בימים האחרונים נחשפה לאור-יום העובדה שכולם מודעים אליה אולם מעדיפים להתעלם ממנה: "ישראל הפכה לבית-חרושת להמתת כלבים וחתולים"

אחת השורות המפורסמות ביותר בשירה הגרמנית היא "אל-נא תאמרי לי שלום תחת עצי התרזה". המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה מבקש מאהובתו שלא לבייש אותו בפומבי ולא לברך אותו לשלום ברחוב הראשי של ברלין, הנקרא "תחת עצי התרזה". ישראל נמצאת במצבה של האהובה ההיא. המשטרים הערביים מתנים איתה אהבים, אבל אינם רוצים להיראות איתה בפומבי. די מביך.

לפתע נזכרתי איפה ראיתי את זה לפני כן. אותו מבנה הפנים. אותו סנטר שנדחף קדימה, כדי ליצור רושם של כוח ונחישות. אותה צורת הדיבור. משפט בודד אחד ואחריו הפסקה, כדי לאפשר להמון לצרוח לאות הסכמה. אותו שילוב של מפלצת ומוקיון. כן. ללא ספק. ראיתי את זה בילדותי, ביומני קולנוע.