התנגדות נציבות שרות המדינה להגברת התעסוקה של אנשים עם מוגבלויות בשרות הציבורי, כפי שבאה לידי ביטוי בדיון בכנסת, מבטאת תפיסה אנכרוניסטית שרואה בעובדים אלו נטל למערכת ועיוורת לתרומתם לארגון ולחברה. כל עוד זו המדיניות שמנחה את הגוף שהוא המעסיק הגדול במשק לא נוכל להשלים את המהפכה של שילוב מאות אלפי אנשים עם מוגבלויות במעגל התעסוקה במגזר הפרטי והציבורי
לפתע הביטו פנים מוכרות ממסך הטלוויזיה. אמנם, לא לגמרי מוכרות. נוסף להן זקן שחור. (לו הייתי במקומו, הייתי מגלח אותו מהר.). כן, הנהו. הרמטכ"ל לשעבר, ראש-הממשלה לשעבר, אהוד ברק. ברק במהדורה חדשה. תקיף. חד. גלוי-לב. מגנה את בנימין נתניהו במילים בוטות. חוזר כמעט מילה במילה על הזהרתי שנתניהו אינו שפוי לגמרי. אומר שנתניהו "ירד מן הפסים", אומר שיש "ניצנים של פשיזם" בישראל. הארץ התעוררה והקשיבה. ברק חוזר? סוף-סוף מצוי אדם שמסוגל, אולי-אולי, להביס את נתניהו?
שמעתי את הסיפור הבא מפי מי שהיה שגריר שוודיה בפאריס: "ב-1947, כאשר דן האו"ם בתכנית החלוקה של פלסטינה, הייתי חבר בוועדת-המשנה שטיפלה בבעית ירושלים. באחד הימים שלחו היהודים נציג חדש. שמו היה אבא אבן. הוא דיבר אנגלית נהדרת, אנגלית הרבה יותר טובה מזו של נציגי בריטניה וארצות-הברית. הוא דיבר כרבע שעה, וכאשר סיים לא היה בחדר אדם אחד שלא שנא אותו מעומק הלב.". נזכרתי בסיפור זה כאשר ראיתי בטלוויזיה את מסיבת-העיתונאים של דורי גולד, מנכ"ל משרד-החוץ. הוא דיבר על ועידת-השלום שהתכנסה בפאריס, שאותה גינתה הממשלה בפה מלא. מהרגע שראיתי את גולד בפעם הראשונה הוא לא מצא חן בעיניי. אז הוא היה השגריר החדש שלנו באו"ם. אמרתי לעצמי שאני סתם נגדו מפני שהוא יהודי זר ("יהודי גלותי" בסלנג הישראלי). גולד מדבר עברית במבטא אמריקאי בולט ואיננו יפה-תואר. הייתי מעדיף שנציגנו באו"ם יהיה ישראלי זקוף-קומה, המדבר אנגלית במבטא צברי. (אני מודע לכך שזה משפט גזעני, ואני ממש מתבייש בעצמי.)
חמישי האחרון, בשעה 21:00 לערך אני יושבת עם חברתי הטובה באחת ממסעדות השף הטובות בדרום (גספאצ'ו באשקלון, אם כבר שאלתם). אנחנו צוחקות, מדברות ונהנות מכל מנה ומנה. המסעדה עמוסה בקהל מבקרים איכותי, הסועדים עסוקים בחגיגות, השף עובר בין השולחנות, זורק פה מילה, שם משפט, מצטלם עם כולם, ובשורה התחתונה מעניק לנוכחים את החוויה הקולינארית במיטבה. אך לפתע, הנוכחים מתחילים לקבל מסרונים על הרגע ההוא שהעיב על האווירה העליזה, המבשר על הפיגוע הנתעב שאירע באותם דקות במרחק של 65 ק"מ, במתחם שרונה מרקט היוקרתי בתל אביב. ירי מטורף ריסק את השמחה ומהר מאוד נודע ששני בני עוולה צמאי דם, אחוזי שנאה, רוע ואמוק מטורף, החליטו ללקק את השוקולד שאכלו דקות ספורות לפני, לשלוף את האקדחים ולרצוח בדם קר אנשים שבסך הכל רצו כמונו, לבלות.
לא מכבר הזכרתי את המילה הגרמנית GLEICHSCHALTUNG, אחת המילים המובהקות ביותר במילון של המשטר הנאצי. "גלייך" פירושו "אותו", "שווה". "שלטונג" פירושו חיבור לזרם החשמל. פירוש המילה הגרמנית הארוכה הוא שכל דבר במדינה מחובר לאותו הזרם – הזרם הנאצי. זה היה חלק בלתי-נפרד מהשינוי שחוללו הנאצים בגרמניה. מהלך זה לא נעשה באופן דרמתי, לא ביום אחד. החלפת האנשים נעשתה באופן הדרגתי, וכמעט לא הורגש. עד שבסוף היו כל המשרות החשובות במדינה תפוסות בידי נאמני המשטר. עכשיו אנחנו עדים לתהליך דומה במדינה שלנו. אנחנו כבר באמצע התהליך
"אנא, אל תכתוב על יאיר גולן!" הפציר בי ידיד, "כל דבר טוב ששמאלן כמוך יכתוב עליו רק יזיק לו!". לכן לא כתבתי. אבל אני לא יכול להתאפק עוד. האלוף יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל, נאם ביום השואה. גולן, לבוש מדי צה"ל, קרא נאום מוכן, מנוסח היטב, שגרם למהומה שלא שככה עד היום. מאז פורסמו בנושא זה עשרות מאמרים, מהם חיוביים ומהם שליליים. נראה שאיש לא יכול היה להישאר אדיש.
האנטישמים גורמים לי לצחוק. הם כל-כך משעשעים. רבים יחשבו שזוהי אמירה קלת-דעת, אפילו מרגיזה, בהתחשב בדברים הנוראים שעשו אנטישמים במהלך ההיסטוריה, ובכללם השואה. אבל בימינו האנטישמים מצחיקים ממש. הדברים שהם מאמינים בהם. הדברים שהם אומרים. מצחיקים. קחו את ראש-העיריה לשעבר של לונדון, קן ליווינגסטון. הדברים שהוא אומר מטופשים. אפילו כשהם יוצאים מפי פוליטיקאי. לדוגמה, הוא אמר שאדולף היטלר היה ציוני, או שלכל הפחות תמך בציונות. היטלר? ציוני?
